הכל התחיל מקערת וופלות ופתי בר שהונחה במרכז המעגל.
הם נכנסו אחד אחד וכל מי שרצה לקחת עוגיה עצרנו אותו (המדריכה שלהם ואני) ואמרנו "לא לקחת עוגיה בבקשה".
והם התיישבו, לא מבינים איך יכול להיות שיש קערת עוגיות והם לא יכולים לקחת.
וכמו טקס זה חזר על עצמו: כל פעם שנכנס עוד נער למפגש, דבר ראשון הוא בא לקחת עוגיה ואז אנחנו עוצרות אותו והוא לא מבין והחברים מסתכלים עליו במבט שאומר "גם אנחנו לא מבינים אבל תשב ועוד רגע נבין".
ואחרי שכולם התיישבו אמרתי להם :
"יש חוקיות מתי מותר לקבל עוגיה. מי שיגלה את החוקיות יוכל לקבל עוגיה".
ואז עשינו סבב.
כל אחד מהם ניסה להבין את החוקיות.
אחד אמר מילה רנדומלית, אחר ניסה לקחת בכוח, אחד הנערים שר שיר, אחד עשה תנועות לא ברורות שקרעו אותנו מצחוק אבל לא הביאו לו עוגיה.
בכל פעם חזרתי ואמרתי:
"לא עלית על החוקיות, אתה לא יכול לקבל עוגיה".
אחרי הסבב הראשון הם ביקשו רמז.
אמרתי להם: " זה קשור לסדנה שלנו" (סדנת חינוך למיניות כמובן!)
ואז התחיל סבב שני שבו הם אומרים פשוט מילים שקשורות למיניות.
(כן, זה היה קורע מצחוק אבל לא זיכה אף אחד בעוגיה…)
ואני חוזרת ואומרת להם "לא, זאת לא החוקיות, אתה לא יכול לקבל עוגיה"
לקראת סוף הסבב השני אחד הנערים מסתכל עלי ואומר: "סהר, אני יכול בבקשה לקחת עוגיה?"
אמרתי לו "לא, אבל אתה ממש מתקרב…"
ואז הוא חשב רגע ואמר: "אני יכול בבקשה לקבל עוגיה?"
"כן" אמרתי.
בום!
שמח ומרוצה בחר לעצמו עוגיה מהצלחת. ואחריו כולם ביקשו יפה לקבל עוגיה.
ואז, כשהם מכרסים ומרוצים שאלתי את השאלה המתבקשת "מה הקשר לסדנת מיניות?"
ואז, כשהם מכרסים ומרוצים שאלתי את השאלה המתבקשת "מה הקשר לסדנת מיניות?"
והם ניסו. ממש.
ואז אחד מהם אומר "מה כאילו הסכמה ורצון? בקטע הזה?"
כן. לגמרי בקטע הזה.
כן. לגמרי בקטע הזה.
העוגיות הן כמו מגע.
מגע לא לוקחים. מגע מקבלים או נותנים (למי שרוצה לקבל).
וככה התחיל שיחה עם חבורת בנים בכיתה ז-ח על רצון, הסכמה ותקשורת.
"תגידו, אם הצלחת עוגיות הזאת הייתה אדם אחר…. איך זה היה מרגיש לו? או לה?"
ואז הייתה שתיקה כזאת.
של חשיבה.
"איך זה היה מרגיש לכם אם מישהו פשוט היה בא ולוקח מכם משהו, בלי לתקשר, איך הגוף שלכם היה מגיב לזה? איך הייתם מרגישים?"
והתשובות…. וואו
"הייתי מרגיש שאני צריך להגן על עצמי"
"הייתי ישר דוחף אותו ומנסה שומר על הגוף שלי…"
"הייתי מתרחק ממנו"
"דוגרי, זה לא היה סבבה"
"דוגרי, זה לא היה סבבה"
ואז הייתה שתיקה של הבנה.
בגדול לא היה צריך להוסיף עוד מילה.
כל הסיפור הזה היה רק רבע שעה מתוך סדנה שלמה אבל ההתנסות הזו הכניסה וויב אחר.
ו….האמת היא…שהרעיון נולד שעה לפני
כשהיה את הסדנה של הבנות.
אותה צלחת עוגיות הונחה שם. והבנות נכנסות אחת אחת, מתיישבות בנחת ואף אחת מהן לא נגעה בעוגיות.
עשר דקות לתוך הסדנה אחת הנערות שאלה בשקט "אפשר לקבל עוגיה?"
והמדריכה אמרה :" בטח אהובות! זה בשבילכן!"
והנערות המתוקות אמרו תודה והתרגשו וכל אחת לקחה לעצמה עוגיה.
לא התאפקתי ואמרתי בקול רם "וואו, מעניין איך זה יהיה עם הבנים?"
(בסדנה הקודמת גם הייתה צלחת עוגיות. היא חוסלה עוד לפני שהגיעו כל הבנים….)
אחת הנערות אמרה :"בנים לא מבקשים. הם פשוט לוקחים".
"וכשמישהו מתנהג ככה, מה את מרגישה?
"שאני צריכה כל הזמן להגן על עצמי, להיות בעירנות, במודעות. אני לא יכולה לשחרר באמת…"
אחת אחרת עשתה תנועה כזו של הגנה על הגוף
היה גם המשך לשיחה הזאת עם הבנות (אולי בפוסט נפרד)
היה גם המשך לשיחה הזאת עם הבנות (אולי בפוסט נפרד)
אני זוכרת שאמרתי לעצמי בלב :
איזה באסה.
באסה שזה מה שבנות לומדות שהן צריכות לעשות ושזה איך שבנים לומדים שהם צריכים להתנהג.
ובאסה שזה לא מגניב עדין להיות באווירה ששואלת.
באסה שאני עדין פוגשת נוער שיאמר לי "לשאול לפני שאני רוצה לנשק? איזה קרינג""
אבל אנחנו ביחד נשנה את העולם.
ואולי תעבירו הלאה את מתודת העוגיות וזה יעביר את המסר לאט לאט….
אני אופטימית
רוצה לשמוע על דרך נוספת ללמד על מגע? הנה עוד דוגמא
