בואו נעשה סדר אחת ולתמיד בנושא הכל כך רגיש ושכיח הזה!

כבר הרבה מאוד זמן שאני רוצה לכתוב על משחקיים מיניים בַּיַּלְדוּת. נושא שאני מרגישה שהוא פוגש אותנו, המבוגרים, בבטן הכי רכה שלנו. 

ולמרות שמדובר בנושא כל כך נפוץ, שהוא גם חלק מהתפתחות מינית תקינה ונורמטיבית -זה עדין נושא שנתפס כטאבו (במיוחד אם תכתבי עליו מנקודת מבט חיובית שרואה בו חלק בלתי נפרד מהתפתחות מינית תקינה…)

כשאני כותבת "משחקים מיניים בַּיַּלְדוּת" למה אני מתכוונת?

בספרות המחקרית, משחקים מיניים בַּיַּלְדוּת מתוארים כמגוון התנהגויות שבהן ילדות וילדים יבטאו חקר וסקרנות לגבי גוף, מגע והבדלים בין המינים במסגרת משחק וחקר התפתחותי. בדרך כלל אנחנו נפגוש את זה בדוגמאות של :"תראה לי ואני אראה לך", משחקי תפקידים כמו רופאה וחולה, חשיפה של איבר המין בגן/בסלון, משחקי אמבטיה, שאלות סקרניות על הגוף, השוואה בין גופים של ילדים וילדות אחרות ועוד…

אבל למרות שהמושג מתאר התנהגות של ילדים, בהקשר הנוכחי של חינוך למיניות הסיפור האמיתי מתחיל דווקא בתגובה שלנו…משום שהתגובה שלנו, כך מסתבר גם על פי הספרות המקצועית, היא אחד הדברים הכי חשובים בסיטואציות האלו.

 

המשחק חולף אבל התגובה שלנו נשארת (לחיוב ולשלילה).

 

התגובה שלנו היא האקט החינוכי שמלמד את הילדים שלנו את הגבולות החברתיים אבל על הדרך מלמד אותם גם איך מתייחסים בבית שלנו לנושאים שקשורים למגע, גוף ומיניות. 

 

ומתוך כך, תגובה מבוהלת, נוזפת או שיפוטית עלולה לייצר בושה, בלבול והתרחקות. ילד.ה שחווה תגובה כזו עלול.ה להסיק שגוף ומיניות הם נושאים מסוכנים או מביכים כאלה שעדיף לא לדבר עליהם, להתרחק או לעשות בהסתרה. ואילו תגובה רגועה, סקרנית וברורה (גם כשהיא מציבה גבול) מאפשרת למידה של מה מתאים ומה לא, ובו זמנית גם להרגיש תחושת ביטחון להמשיך לשאול, לשתף ולהתלבט איתך גם בעתיד. מעבר לגבולות עצמם, נרצה לגדל ילדות וילדים שיודעים שכשמשהו מבלבל, מסקרן או מטריד יש להם את מי לשתף. 

זאת הנקודה שבה אני אוהבת לעצור (במיוחד בהרצאות שלי כשאני מדברת על הנושא הזה) ולשלוח אתכם רגע להיזכר במשחקים המיניים בַּיַּלְדוּת שלכם. לא תמיד נזכור שהיו, לפעמים נזכור את התגובות של ההורים שלנו… נסו להיזכר בתחושות שהיו לכם שם. האם זכורה לכם תחושת ה"אסור" מבלי להבין מה מותר (ואיך זה השפיע על עיצוב המיניות שלכם אח"כ?), האם זכורה לכם התעלמות של ההורים? הסתרה שלכם? אולי זכורה לכם איזו שיחה טובה עם הורה?

לא סתם אני מפנה את זה רגע פנימה. כי הרגעים האלו שבהם אנחנו רואים את שומעים שהילדים שלנו היו באיזה משחק מיני כזה או אחר הם הרגעים שבו לפני שנפגוש את הילדים שלנו – נפגוש את עצמנו. 

 

ופה לפעמים מתחיל להסתבך לנו.

למה?

כי זה פוגש את הפחדים הכי גדולים שלנו

כי אולי זה אומר משהו שלילי על ההורות שלי

כי אין לי מושג אם יש פה משחק מיני תקין או לא

כי אין לי מושג איך נכון להגיב

כי נכנסת שיפוטיות כלפי ההתנהגות המינית שלהם

כי זה מביך אותנו

כי זה חוזר על עצמו המון פעמים (לפחות בתחושה שלנו)

כי מפחיד לפספס משהו

כי זה הפתיע אותנו

כי אני נפגעתי והפגיעה שלי מתערבבת עם הילד.ה שלי

כי לא דמיינו בכלל איזשהו הקשר בין מיניות לבין הילדים שלנו (התמימים והקטנים – מה קשור עכשיו לראות פין או פות של ילדה אחרת?) 

ועוד…

 

רגע לפני שתמשיכו לקרוא תעצרו.

תשאלו את עצמכם איפה הדברים האלו פוגשים אתכם ותזכרו שהמפגש הזה הוא המפגש שיכוון את התגובה שלכם לילדים ולילדות שלכם. 

 

 

למה בכלל ילדות וילדים משחקים משחקים מיניים? ולמה זה חלק מהתפתחות מינית תקינה?

במילה אחת: סקרנות. בשתי מילים: למידה וחקר. 

 

ובפירוט:  משחקים מיניים אצל ילדים הם חלק בלתי נפרד מתהליך ההתפתחות האנושית הרגילה, שמתחילה כבר מרגע הלידה. לרוב זה נובע מתוך סקרנות (לגוף שלהם ולגוף של אחרים). זה לא מגיע מתוך דחף או עוררות מינית (כמו שאולי נראה אצל מבוגרים) אלא יותר חקר עצמי וחברתי. ילדים וילדות חוקרות בגיל הזה מה זה גוף, מה שונה ומה דומה ביניהם לבין קבוצת השווים שלהם, הם בודקים כל מיני רגשות ותחושות, הם בודקים את הגבולות (של עצמם, של ההורים שלהם, של הגנן או המורה). מדובר על מיומנויות בסיס חשובות מאוד להתפתחות תקינה.

 ואגב, הן לא קורות רק באמצעות משחק מיני, יש דרכים נוספות, כמובן, אבל זאת אחת הדרכים הנפוצות. 

ויש גם את המשחק הפסיכודרמטי (משחקי תפקידים, חיקוי ודימוי כמו לשחק באמא ואבא, רופאה וחולה, חתונה וכו'…. ). כל אלו דרכים באמצעותן ילדים חוקרים יחסים, כוח, אינטימיות, מגע, גבולות וגוף. ככה הם מעבדים חוויות, נותנים במה לדמיון שלהם ולומדים את העולם. 

מתוך כך אחת ההמלצות המקצועיות המרכזיות בהקשר הזה היא להתבונן על המשחק המיני כעל תהליך למידה וחקר (ולא כאל בעיה או פגיעה). 

ו…רגע אני חייבת קריצה קטנה אל המיניות המבוגרת – הלוואי וגם היא הייתה שופעת סקרנות, חקר ולמידה… (ולמה איבדנו את החלק הזה איפשהו בהתבגרות המינית שלנו…?)

איך אפשר לדעת מתי זה משחק מיני תמים ונורמטיבי  ומתי זה משהו שדורש עצירה, בירור, או התייעצות?

הספרות המקצועית מאוד ברורה ועקבית (אני מתכוונת שלאורך השנים שבהם הנושא הזה נחקר החל מפרוייד ב1905 ועד היום) בטענה שמשחקיים מיניים בַּיַּלְדוּת הן התנהגות שכיחה ושהיא מצביעה על התפתחות אנושית תקינה.

האם זה אומר שילדים וילדות שלא מתנסים בכך ההתפתחות המינית שלהם לא תקינה? לא! כפי שכתבתי קודם יש דרכים נוספות ללמוד ולחקור את העולם. אבל כן חשוב לומר שמרבית הילדים והילדות יתנסו לאורך הילדות שלהם בהתנהגויות מיניות שונות (כמו "תראה לי ואני אראה לך" וכו'…). זה לא קשור למגדר. זה לא קשור לאם יש בבית טלויזיה או אין. זה גם לא קשור אם זה ילד בכור או ילדה יחידה. 

יש אמירה נוספת שחוזרת על עצמה כמעט בכל ספר או מחקר שנוגע בנושא והיא שיש סימנים שמבדילים בין משחק מיני מייטיב לפוגעני.  

ולכן, במקום ללכת עם תחושת בטן בלבד (שבדרך כלל מושפעת מהלחץ, המבוכה או הסיפור האישי שלנו), אפשר להסתכל על כמה עקרונות שמופיעים שוב ושוב בהנחיות ובספרות המקצועית.

וכמו שאתם מכירים אותי – אני אלך על החיובי.

 

משחק מיני תקין לרוב ייראה כך:

• הילדים והילדות יהיו קרובים בגיל ובכוח (כוח זה לא בהכרח פיזי אלא גם כוח חברתי, מעמדי) וגם יכירו אחד את השניה. 
• בין כל הנפשות הפועלות בסיטואציה יש הדדיות (שני הצדדים סקרניים, המשחק יכול להיפסק מתי שירצו) ואם מבוגר יכנס ויסביר את חוקי הפרטיות או יעצור את המשחק יהיה שיתוף פעולה בלי התנגדות קיצונית או סערה חריגה.
• זה חלק ממגוון משחקים שמשחקים ולא איזה משחק קבוע שמשחקים אותו ורק אותו כל יום,כל היום. התנהגות היא לרוב ספונטנית ואקראית, ולא מתוכננת מראש שוב ושוב באותה צורה. 
• משחק ילדי שיש בו התנהגות ותמימות ילדית ולא חיקוי של דימויים או התנהגויות מיניות של מבוגרים שאינה תואמת גיל. 
• המשחק דומה באופיו למשחקים אחרים (תחפושות, שימוש בדימיון) ולא מלווה בהסתרה, הפחדה או שוחד. 
•  יתכן והילדים יבקשו לשחק בפרטיות- נשים לב להבדל בין הרצון הילדי  (שרוצה להרגיש גדול ועצמאי יותר) לבין לשמור על סוד שאסור לספר להורים. 
• רגשות – ייתכן שתופיע מבוכה קלה אם תראו את המשחק. המבוכה הזו היא חלק מתהליך למידה חברתי. לא אמורות להופיע תחושת מצוקה, פחד או לחץ.

 

הדבר החשוב להבין הוא שההבחנה בין משחק מיני תקין לבין מצב שדורש התערבות כמעט אף פעם לא ישען רק על פעולה אחת בפני עצמה אלא על הקשר. ומתוך כך –  אותה התנהגות יכולה להיות נורמטיבית בהקשר אחד, ובעייתית בהקשר אחר. ולכן ההסתכלות המקצועית תתמקד תמיד מתוך הקשר: בגילים, בהדדיות, בתחושת פחד או לחץ, ביחסי כוח ובתדירות.

במקום לשאול “מה זה אומר על הילד.ה שלי?” (שאלה שיכולה להוביל מהר מאוד לתחושת בהלה, אשמה או חרדה) לשאול:  “מה ההתנהגות הזו מספרת לי על הסקרנות, הגבולות או הצרכים של הילד.ה שלי  ואיך כדאי שאגיב ?” או "מה התגובה הכי מייטיבה שלי?"

 

מה בין סקסואליזציה מוקדמת לסוציאליזציה מינית? ומה הקשר למשחקים מיניים?

הו –  טוב ששאלתם. זה סופר מעניין! נתחיל מלהבין את שני המושגים הללו.

סוציאליזציה היא תהליך חיברות. בצורה הפשוטה ביותר זה אומר שזה תהליך שבו אנחנו לומדים איך להתנהל בתוך החברה שבה אנחנו חיים. במילים אחרות: מה מקובל ומה לא. לדוגמא: איך מקובל להתנהג, להתלבש, לדבר וכו'. סוציאליזציה מינית היא התהליך שבו ילדים וילדות לומדות איך החברה שלהם מתייחסת לנושאים שקשורים לגוף ולמיניות. לדוגמה:  איך להתייחס לגוף שלי, איך להתייחס לגוף של אחרים (או ספציפית לגוף של אישה ולגוף של גבר), מה נחשב פרטי, מה נחשב מותר ומה נחשב אסור, מה מעורר מבוכה, מה מותר לשאול וכו'…

כמובן שהם לומדים את זה מהתבוננות עלינו אבל לא רק… הם ילמדו את זה גם דרך הסביבה החברתית שלהם: טלוויזיה, משפחה, פרסומות, ילדים אחרים בגן או בבית הספר, התנהגות של מבוגרים אחרים שהם יראו בסביבתם וכו'… 

סתם לשם הדגמה (ובעניין אחר לגמרי) –  הם לומדים איך להתנהג עם הפלאפונים דרכנו. אם אנחנו צמודים לפלאפון, אם אנחנו הולכים איתו לשרותים, נרדמים איתו, מדברים עם אדם אחר תוך כדי שאנחנו מסמסים או אם לא ענינו לשיחה כי עכשיו אנחנו בשיחה עם אדם כלשהו. הם יראו שהטלפון לא לידנו בארוחת ערב ויראו שנכנסנו הבייתה עם העיניים בנייד. הם לומדים ה-כ-ל. 

אוקי. נחזור לנושא ונעבור למושג השני : סקסואליזציה מוקדמת. סקסואליזציה זה הפיכה של חומר לא מיני למיני. סקסואליזציה מוקדמת מתארת מצב שבו ילדים נחשפים, מאמצים או מגלמים תכנים, דימויים או התנהגויות מיניות בוגרות  (לפני שההתפתחות הרגשית, הקוגניטיבית והחברתית שלהם מאפשרת להבין או להכיל אותם). לפעמים זה קורה באמצעות חיקוי לא מותאם של סיטואציות מבוגרים שהם נחשפו אליהן, ולפעמים אנחנו נעשה זאת באמצעות הפרשנות שניתן להתנהגות שלהם.

נגיד: ילד נותן נשיקה לילדה ואנחנו נאמר בקול רם ועם דאחקה להורה אחר: “אווו… יפה!! מתי החתונה?”
אז חבר'ה. לא. הנשיקה הזו לא קשורה לשום גילוי חיבה של מבוגרים.

ותראו איך בשנייה אחת הפכנו אותה לכזאת.

והם הקשיבו.

ולמדו.

 

ואיך כל זה קשור למשחקים מיניים?

משחקים מיניים בַּיַּלְדוּת יכולים להיות חלק מתהליך סוציאליזציה מינית טבעי. כלומר דרך שבה ילדים לומדים על גוף, גבולות ויחסים כחלק מהתפתחות אנושית תקינה. כשאנחנו נגיב לסיטואציה מתוך פרשנות ונקודת מבט מבוגרת אנחנו עלולים לעשות סקסואליזציה מוקדמת למשחק המיני הילדי שלהם. וזה יכול לפגוע גם ביכולת שלנו לראות בבהירות את הסיטואציה ולהגיב אליה באופן מיטיב וגם להקשות עלינו ללמד אותם משהו שמותאם לגיל שלהם. בנוסף – משחק מיני שיראה סימנים של סקסואליזציה מינית (לא בפרשנות שלנו אלא במה שקורה בפועל) הוא לא משחק מיני מיטיב משום שהוא מכניס תכנים או דימויים מיניים מבוגרים.   

המושגים האלו נותנים לנו שפה ופרספקטיבה: להבחין בין סקרנות תואמת גיל לבין סקסואליזציה מוקדמת ולבדוק גם את הפרשנות המבוגרת שאנחנו משליכות על המשחק. לפעמים העבודה המשמעותית ביותר היא לא רק במה שיקרה בין הילדים, אלא דווקא במה שיתעורר בתוכנו כשנראה או נשמע על זה. ודיוק ההבחנה יכול לעזור לנו גם להבין במה מדובר ואיך נכון להגיב. 

 

 

בואו רגע נדבר תכלס

בחלק זה יופיעו ארבעה סיפורים שונים שיעזרו קצת להבין את כל מה שדיברנו עליו בחלקים הקודמים. כל הסיטואציות אמיתיות, מופיעות באילום שם. 

 

"ראיתי אותן משחקות בחדר, הצצתי ושחררתי"

אמא לילדה בת 5 שיתפה אותי שהיא ראתה את הבת שלה והחברה שלה משחקות ביחד והיא שמה לב שבמהלך המשחק החברה בדקה את הפות של הבת שלה. הן שיחקו בדלת פתוחה והאמא שמעה את הדיבורים ביניהם והחליטה לבדוק מה קורה. כשהתבוננה על שתיהן היא החליטה שהסיטואציה תואמת גיל ועזבה אותן לנפשן. 

זאת דוגמא מעולה לתגובה מייטיבה, מבוססת הקשר : שתי הבנות באותו הגיל, חברות קרובות, משחקות בדלת פתוחה, המגע הוא חלק מהמשחק. לא כל משחק מיני דורש התערבות של מבוגר. אני יודעת שזה אולי נשמע מוזר אבל התערבות מיותרת עלולה דווקא לטעון את הסיטואציה בבושה או דרמה שלא היו שם מלכתחילה. הבחירה של האמא להציץ ולשחרר היא לא חוסר אחריות אלא הורות שמבינה שסקרנות היא חלק מהתפתחות ושזיהתה את הסיטואציה ככזו שנמצאת בתוך הגבולות שלה.
תגובה טובה נוספת הייתה יכולה להיות גם עצירה של המשחק ואמירה שזה לא מתאים לשחק משחקים שכוללים מגע באברי המין. אפשר גם בערב, לפני השינה להגיד לילדה שלך :"שיחקת כל כך יפה היום עם החברה שלך, אני רק מזכירה לך שמשחק לא מערב מגע באברי המין…"

 

"הגננת התקשרה וסיפרה שהבן שלי (בן 5) מנסה להכניס דברים לטוסיק של ילדים אחרים"

הגננת הוסיפה שצוות הגן כל הזמן העיר לו וניסה לעצור את הסיטואציה וזה לא עזר. בשלב מסוים הוא התחיל לעשות את זה בהסתרה מבלי שצוות הגן יראה…. כאן יש מקרה אחר: יש פה עקביות (מעשה שחוזר על עצמו באופן תדיר), גבולות שלא מופנמים. מתוך ההקשר והנסיבתיות הזו נדרשת התבוננות נוספות על הסיטואציה.

שאלות שנרצה לשאול: מאיפה הגיע לו הרעיון?  למה הגבולות לא מופנמים? האם התנהגות כזו שלא קשובה לגבולות קיימת גם מול נושאים אחרים או רק סביב מיניות?  מה התגובה של הילד אחרי שמציבים לו גבול? במקרה הזה חשוב מאוד לקיים שיחה בין הצוות החינוכי להורים, לשאול את השאלות האלו (ונוספות) ביחד ולחשוב על דרך פעולה שתעזור לילד. האם בהכרח יש פה סיפור של פגיעה מינית? לא. האם יכול להיות פה סיפור של פגיעה? כן. בהחלט. אבל צריך לברר לפני שנכנס למסקנות.

וזאת אולי הנקודה שכדאי לקרוא את מה שכתבתי על האחראיות הקהילתית שלנו כשדברים כאלה קורים בגן /ביישוב / בקיבוץ / בשכונה

 

"אבא, היום רני ואני הלכנו לשיחים והוא הראה לי את הפין שלו!"

לקבל את הבת שלך (כיתה א') מבית ספר ולשמוע את הסיפור הזה יכולה להיות חוויה ממש מטלטלת, מבלבלת, מפחידה. הדבר הראשון שאולי תרצה לעשות זה להתקשר להורים של הילד, לכעוס, להתעצבן, להגיד לילדה שלך שרני הוא לא חבר וכו'… התגובה הזו מובנת לגמרי. היא התגובה האינסטנקטיבית (זוכרים את החלק הראשון של הפוסט הזה…?)  אבל שניה. יש פה ילדה, ששיתפה אותך עכשיו במשהו שהיה היום. והתגובה הזאת לא באמת תעזור (לא לה ולא לך).

העצה שלי היא רגע לעצור ולהגיד משפט אחד:  "מתוקה שלי, איך אני שמח ששיתפת אותי." ואז להשתהות רגע ולחשוב על התגובה שלך.

זה גם בסדר אם תאכלו רגע ארוחת צהריים ותדברו על דברים אחרים או שהיא תלך לצפות בטלויזיה בזמן שאתה תנסח את התגובה שלך. 

בניגוד למקרה הקודם יש פה משהו אחר. אין עדות לחזרתיות, אין מידע על כפייה, ואין בהכרח הפרת גבול חד־משמעית יכול להיות שהיה פה שיתוף (וגם זה אגב קשה לנו לפעמים לקבל כהורים. שהבת שלי רצתה לראות את הפין שלו? שהיא אולי הראתה לו גם את הפות שלה?). חסרים פה בסיפור הרבה פרטים ולכן נדרש קודם כל בירור רגוע ומדויק של הפרטים ולא פעולה אימפולסיבית. את הבירור הזה נעשה כשאנחנו רגועים (ואם קשה לך להיות רגוע אז להעזר בהורה הנוסף או במורה) ונשאל שאלות לא שיפוטיות ולא מכוונות. ואם באמצע יתבלבל לנו, אז נעצור. נבקש עזרה מקצועית ונחזור אל הילדה. 

איך זה ישמע? במקום "למה הלכת איתו לשיחים?" או "למה רצית לראות את הפין שלו?"
לומר: " אני רוצה לשמוע איך הכל התחיל" או " מה הרגשת באותו הרגע?" או "מה דיברתם ביניכם?" או "זה משהו שקרה כבר פעם?" או "זה משחק שאתם משחקים הרבה ביחד?". בקיצור –  שאלות פתוחות יאפשרו לבת שלך לספר את הסיפור שלה בלי להרגיש נחקרת או מואשמת.

ויכול להיות שהיא תאמר משהו בסגנון:  "היה לי ממש נעים ומצחיק". וזה עלול להציף אותך. כי אולי משהו לא בסדר בזה שהיא לא הרגישה נוח ונעים? 

אז רגע.

התגובה שלה לא מעידה על בעיה. ילדים וילדות יכולות לחוות סקרנות, צחוק, ואפילו שיהיה להם נעים גם בתוך סיטואציות שאינן מתאימות.  בגלל זה חשוב שנלמד אותם. שדברים יכולים להיות מצחיקים ונעימים אבל לא כל מה שמצחיק ונעים הוא מתאים. ואיך נראות סיטואציות מתאימות. ומה לעשות כשמשהו נעים אבל לא מתאים הנה מה שכתבתי על איך ללמד אותם את הנושא הזה

ואם במהלך השיחה יעלו סימנים שידאיגו אותך (נגיד סימנים של לחץ, סודיות, חזרתיות או פערי כוח) כאן כבר המקום לערב את בית הספר ולחשוב מה לעשות. 

 

"הגננת התקשרה לספר לי שהבת שלי (בת 4) כל הזמן נשכבת על בנים בגן ומתנועעת עליהם כאילו היא באקט מיני"

אני מניחה שבקריאה של הסיטואציה הזו כבר יש איזה כיוצ'וץ בבטן. ולא סתם. יש בתאור הזה כל כך הרבה דברים שמעלים נורה אדומה:

• חיקוי ברור של התנהגות מינית של מבוגרים
• עקביות וחזרתיות
• לא ניכר שיש הדדיות
• העובדה שהיא נצמדת רק למגדר אחד (בגיל הזה העניין המגדרי לא אמור להיות אישיו אלא אם הוא מושפע ממשהו חברתי שהילדים למדו)

הנה דוגמא של משחק מיני לא תקין. כזה שמחייב טיפול ובירור מידי. רגע לפני שאכתוב למי לפנות אני רוצה לכתוב עוד אמירה כואבת אבל חשובה:

יכול להיות שהתנהגות כזו תעיד על כך שהילדה עברה פגיעה מינית. אבל זה לא מחייב. אז שניה רגע עם המסקנות.

אבל אם כן יתברר שהייתה פגיעה, עם כל הקושי שבדבר – עכשיו אתם יודעים.

וזה אומר שעכשיו אפשר לעזור לה. הרבה פעמים ילדים יוציאו החוצה דרך משחק והתנהגות כל מיני חוויות שהם חוו כמו לדוגמא חוויות של פגיעה. אם זיהינו וראינו זה אומר שאנחנו יכולים לעזור להם. לא נוכל למחוק את מה שהיה אבל בהחלט יש לנו השפעה על איך הדברים יתעצבו בהמשך ואיך הם ישפיעו ויבנו את הילדים והילדות שלנו. ולכן מאוד מאוד חשוב וקריטי (ואני בדרך כלל לא כותבת בצורה כזו דרמטית) –  לפנות כמה שיותר לתמיכה ולטיפול רגשי. לא לשטח, לא להתעלם, לא להגיד יהיה בסדר. לפנות לגורם מקצועי שילווה אתכם.

ויש ריפוי. לגמרי.

 

למי אפשר לפנות?

1. למערך הטיפול והייעוץ של הגן
2. לרווחה של העיר/המועצה
3. לאחד ממרכזי ההגנה של "בית לין"
4. לאחד ממרכזי הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית
5. מכון חרוב

ויש עוד גורמים שונים בישראל. לא משנה למי – תבחרו אחד,  זה שאתם הכי סומכים עליו, שינחה אתכם איך ומה לעשות. 

אל תשארו עם זה לבד.

ובהקשר של המקרה הזה: ההורים התקשרו לבית לין שנתנו להם הנחיות איך לשוחח עם הילדה ומה לשאול אותה. בשיחה עם הילדה התברר להורים שבכל פעם שהביביסיטר מגיעה לשמור על הילדה (לפחות ערב בשבוע) מגיע גם החבר שלה. ושניהם נוהגים לקיים יחסי מין על הספה בסלון והילדה המתוקה מתעוררת מהרעשים וראתה אותם כמה פעמים. 

ילדים לא תמיד יודעים להגיד שראו משהו שעושה להם לא נעים או לא נינוח

הם מתנהגים את זה

וזה מה שהילדה החכמה הזאת עשתה.

 

 

לסיכום

יש הרבה מאוד שיטות שמנסות לעשות לנו סדר בסיווג סיטואציות כמייטיבות או לא. אחת השיטות הידועות היא השיטה של טוני קוואנאג' ג'ונסון שפיתחה מודל לסיווג התנהגויות מיניות בקרב ילדים מתוך העבודה היומיומית שלה בקליניקה. היא עשתה את זה משום שבשנות ה-80 וה-90 התנהגויות מיניות של ילדים נתפסו אוטומטית כסימן לפגיעה מינית או כהתנהגות סוטה ולכן היא ביקשה לייצר הבדלה מתוך הבנה שהתנהגויות שונות מצריכות תגובות שונות ושלא כל התנהגות מינית בַּיַּלְדוּת היא בעייתית.

הסיווג שלה היה נראה כך:

1. סקרנות תואמת גיל
2. התנהגות שדורשת גבול ותיווך
3. התנהגות שמצריכה התערבות טיפולית / עצירה. 

המטרה שלה הייתה לאזן בין קצוות של הכחשה והיסטריה. היא כינתה את המודל שלה "מודל הרצף" (שהגיע יותר מהמיקום הטיפולי) ויש מודל חינוכי שפותח מתוכו שנקרא "מודל הרמזור". 

מודל “הרמזור” הוא למעשה כלי חינוכי שנועד לעזור לעשות סדר (והוא מודל מעולה!!!) אבל חשוב גם להכיר במגבלות שלו והן שהוא עלול לפשט מידי מציאות מורכבת. ההתנהגות המינית בַּיַּלְדוּת לא תמיד מתקיימת בצבעים ברורים אלא על רצף התפתחותי שבו ההקשר חשוב לא פחות מהפעולה עצמה.

ולכן נשאל כל פעם מחדש: מה הסיפור שהסיטואציה הזו מספרת לי? על מי שנמצאים בה, על ההקשר שבו היא קרתה… ומתוך כך מה התגובה שנדרשת ממני עכשיו.  המודלים נותנים לנו שפה אבל הם לא מחליפים את התבוננות המבוגרת שלנו (בבית, בבית ספר או בגן). הם יכולים לכוון אבל לא לחשוב במקומנו.

בסופו של דבר, המשחקים עצמם חשובים אבל לא פחות חשוב הוא האופן שבו אנחנו נפגוש ונתווך אותם.

ולכן נדרשת כאן לא רק מודעות ונוכחות הורית, אלא גם הסכמה אמיצה לפגוש את מה שזה מעורר בתוכנו

ולהבין שבתגובה שלנו אנחנו נעצב, נשפיע ונחנך לתפיסות והבנה שלהם על מיניות, גוף ויחסים.

בקיצור – חינוך מיני חיובי.