"איזה בושה! אני לא יודעת מה אני עושה עם זה?!"
היא שיתפה אותי בשיחת טלפון בקול חלש.
"מה להגיד לו? איך להגיב? אני אמורה להתקשר להורים האחרים להתנצל?
הוא בסך הכל בן חמש. קטן ומתוק ותמים.
הוא גם יודע שזה אסור, אנחנו מדברים על זה הרבה בבית, קוראים ספרים, הוא יודע את הגבולות.
אני כל הזמן אומרת שזה אסור…
והנה זה קרה לי."
כל כך הרבה דברים חשובים עולים מתוך הסיפור הזה.
כן, הרגע הזה שבו הגננת מתקשרת אלייך ומספרת לך שהבן שלך חצה גבולות,
ועוד גבולות שקשורים למיניות,
ועוד גבולות שאת יודעת שלימדת אותו
זה פוגש אותנו במקום מאוד מורכב, כואב ופגיע.
*כל מה שאכתוב פה יכתב בלשון זכר משום שזה סוג של תגובה לפניה של האמא.
*כל מה שכתוב פה רלוונטי בתכלס לכל גיל. תעשו את ההתאמות ותראו שזה עובד נפלא!
"ועכשיו זה קרה לי…"
זאת התחושה. ואם זאת התחושה אז גם הרבה פעמים תעלה תחושה נוספת של "הוא עשה את זה לי".
אני מבינה לגמרי מאיפה זה מגיע אבל… הוא לא עשה לך כלום.
הוא כן עשה משהו.
אני מבינה לגמרי מאיפה זה מגיע אבל… הוא לא עשה לך כלום.
הוא כן עשה משהו.
אבל זה לא לך.הוא לא "עשה לך משהו".
הדבר הראשון שחשוב לעשות זה הפרדות. בין מה ששלך לבין מה ששלו.
הבושה
הבושה היא רגש שכמעט תמיד יעלה בסיטואציות כאלו. לפעמים זה עולה מתוך המחשבה של "אם הבן שלי עשה את זה, אז מה זה אומר עליי ועל ההורות שלי?" אולי מתוך החשש מתגובת הסביבה ומהתיוגים ואולי גם מהפער שקיים בין דמות הילד שנמצאת בדמיון שלנו לבין מה שקורה במציאות.
לכאורה, בדמיוננו הילדים והילדות שלנו תמיד ישמרו ויפעלו לפי הגבולות שלימדנו אותם, אבל במציאות יהיו חציות גבולות, יהיו משברים, ויהיו פעמים שבהם הילדים לא יעשו בדיוק את מה שלימדנו אותם. וזאת הבנה שלפעמים קשה לנו לקבל. לפעמים היא אפילו מפתיעה אותנו.
לכאורה, בדמיוננו הילדים והילדות שלנו תמיד ישמרו ויפעלו לפי הגבולות שלימדנו אותם, אבל במציאות יהיו חציות גבולות, יהיו משברים, ויהיו פעמים שבהם הילדים לא יעשו בדיוק את מה שלימדנו אותם. וזאת הבנה שלפעמים קשה לנו לקבל. לפעמים היא אפילו מפתיעה אותנו.
לפעמים היא ישר מתחברת לזה שאם נחצה הגבול, זה בטוח קשור אלינו (לא לימדנו טוב, לא הסברנו טוב).
ואולי לפעמים זה נכון. אבל לפעמים זה גם לא.
בסופו של דבר יש סביבה פנימית וחיצונית שמאוד משפיעה ומעצבת. ויכול להיות, נגיד, שהיה שם איזה לחץ חברתי, ויכול להיות שהסקרנות הייתה כל כך גדולה, ויכול להיות שהוא ראה ילד אחר עושה את זה ופתאום התחשק גם לו והוא שכח את מה שאמרנו לו.
וחשוב גם לזכור שחציית גבולות היא דרך למידה מאוד נפוצה. כשנבין שחציית גבול היא לאו דווקא כישלון חינוכי, אלא חלק מתהליך הלמידה המורכב של הילד בעולם, אז נוכל להתפנות לפעולה מייטיבה.
בסופו של דבר יש סביבה פנימית וחיצונית שמאוד משפיעה ומעצבת. ויכול להיות, נגיד, שהיה שם איזה לחץ חברתי, ויכול להיות שהסקרנות הייתה כל כך גדולה, ויכול להיות שהוא ראה ילד אחר עושה את זה ופתאום התחשק גם לו והוא שכח את מה שאמרנו לו.
וחשוב גם לזכור שחציית גבולות היא דרך למידה מאוד נפוצה. כשנבין שחציית גבול היא לאו דווקא כישלון חינוכי, אלא חלק מתהליך הלמידה המורכב של הילד בעולם, אז נוכל להתפנות לפעולה מייטיבה.
במקום להגיב מתוך הבושה שלנו, נגיב למה שהילד או הילדה צריכים מאיתנו. ואולי יעזור לנו לשאול "מה ההתנהגות הזו מספרת לנו?"
אז מה אפשר לעשות?
כמו שכתבתי קודם הדבר הראשון הוא הפרדה בין הילד.ה לבינינו. להפריד בין החששות, הפחדים ומה שמופעל אצלנו, לבין מה שהילד צריך מאיתנו.
לפעול מתוך הבטן שלנו לא תמיד יעזור לו לשנות את ההתנהגות שלו או ללמוד איך נכון להתנהל.
הפרדה נוספת היא בין הילד למעשה. הוא אכן עשה משהו לא בסדר, הוא חצה גבול זה לא אומר שהוא רע או פוגע.
זה לא אומר שנכשלת בחינוך שלך.
לעשות הפרדות זה לא אומר לוותר על הגבולות שלנו. חשוב שהילד ידע שנחצה כאן גבול, שמה שהוא עשה (ולא משנה למה) היה לא תקין.
אבל התיקון הזה לא יועיל ולא ישנה את ההתנהגות שלו אם הוא יבוא דרך בושה, הטפת מוסר או כעס. זה גם לא יעזור שנשליך את כל התסכול שלנו עליו.
מה כן יעזור?
שנדבר.
אל השיחה הזו אני ממליצה לגשת עם סקרנות. במקום לבוא ממקום ש"יודע מה קרה שם", לבוא ממקום שרוצה להבין מה קרה מבלי שיש לך את התשובות מוכנות. לפעמים אחרי שנבין מה קרה, מה התהליכים שקרו מבחוץ ומבפנים, נוכל לדייק את המענה שלנו.
לדוגמא:
-
אם המניע היה סקרנות אז אפשר לדבר על מה לעשות כשיש בי סקרנות כל כך גדולה אבל היא חוצה גבול או כוללת פעולות שההורים לא מרשים או שלא מתאים לעשות אותן וכו'.
-
אם המניע היה כי "אין לי חברים ואני רוצה להשיג חברים" אז אפשר לדבר על אילו דרכים טובות וחיוביות יכולות להיות לו למצוא חברים חדשים, וגם לדבר על זה שזאת לא דרך לגיטימית.
אם זה בכלל הגיע ממקום של חיקוי אז נשים גבול כי לא כל חיקוי הוא לגיטימי (ועל זה כתבתי הרבה… שמה בתגובות דוגמא)
חשוב לזכור ולפעמים גילויים כאלה יכולים לחשוף פגיעה שהילד עבר בעצמו. וגם כאן נדרשת התערבות וטיפול מקצועי ורגיש (ממליצה מאוד לפנות לאיגוד מרכזי הסיוא, בית לין או לכל גורם ייעוצי/טיפולי אחר)
חשוב לזכור ולפעמים גילויים כאלה יכולים לחשוף פגיעה שהילד עבר בעצמו. וגם כאן נדרשת התערבות וטיפול מקצועי ורגיש (ממליצה מאוד לפנות לאיגוד מרכזי הסיוא, בית לין או לכל גורם ייעוצי/טיפולי אחר)
ו…כן. אני מבינה לגמרי את התחושה של "הרי דיברנו על זה כל כך הרבה אז איך זה יכול להיות ש…"
ככה הדברים עובדים לפעמים.
יש פער בין מה שנדע בראש לבין מה שנעשה בפועל.
זה קורה לכולם – גם לנו!
זה קורה לכולם – גם לנו!
הסקרנות והדחף הרגעי לפעמים חזקים יותר מכל אמירה שנאמרה לנו, מסר שהועבר אלינו מהספר או שיחות שהיו לנו. זה לא אומר שאין ערך לדברים האלו, זה לא אומר ששום דבר לא חלחל. לוקח זמן לדברים להיות מופנמים, יש כל מיני דרכים באמצעותם אנחנו לומדים דברים ולפעמים זה דרך טעויות והתיקון שלהם.
עוד כמה מילים על אחראיות קהילתית
כשקורה מקרה כזה בגן, ביישוב, בבית הספר – הנטייה הטבעית של הסביבה היא לחפש "אשמים". ההורים האחרים נבהלים ולא מבינים למה המקרה לא מטופל מהר ולמה הילד חוזר לגן למחרת, המורה בלחץ כי יש תחושה שצריך לטפל בדברים מהר-מהר ולפעמים נוצרת תחושה אצל ההורים שדברים לא מטופלים או מושטחים.
וכאן נדרש הרבה אמון וסבלנות.
אמון בגורמים המקצועיים שיטפלו באירוע באופן הכי מיטיב שיש.
סבלנות, כי לוקח זמן. הדברים האלו לוקחים זמן. נקודה. ואם נרצה לטפל בהם באופן הכי מייטיב שיש אז צריך זמן.
מה אפשר לעשות בינתיים?
מול הילדים והילדות שלכם – להזכיר בבית את הכללים, להזכיר שאתם פה לא משנה מה, ללמד את הילדים איך להתנהל בתוך סיטואציות כאלה ואחרות, להזכיר שזה קשה לפעמים להציב גבול לחברים. לקחת את זה כהזדמנות לדבר.
ומולכם – לזכור שהדברים האלו קורים לפעמים. זה לא נעים, זה יכול להיות כואב, אבל זה בר טיפול ובעיקר בר ריפוי. גילויי מיניות, סקרנות ובדיקת גבולות הן לגמרי חלק מהתפתחות אנושית.
ממה להימנע?
מלהתחיל לפזר שמועות ודיבורים על הילד ועל ההורים (זה לא יעזור לו, זה לא יעזור להם ובעיקר זה לא יעזור לילדים שלכם). לא מנהלים אירוע בשבילים וגם לא בקבוצות ווטסאפ. גם תיוג הילד כפוגע או בעייתי לא יעזור לאף אחד.אז לסיכום, חציית גבול היא הזמנה להתבוננות (על הילד.ה, על ההורות, על הסביבה החינוכית), לשיחה ואולי גם לשינויים.
והכי חשוב – לא להישאר לבד.
שתדעו שדווקא מתוך המקומות המורכבים האלו נבנה החוסן של הילדים והילדות שלנו והידיעה שלהם שתמיד יש להם לאן לחזור. היכולת שלנו להחזיק את המורכבות הזו עבורם היא מתנה גדולה. ובסופו של דבר, למרות שהרבה יותר נוח שהחיים יהיו דיכוטומיים… הם בתכלס הרבה יותר לכיוון של מורכבות מאשר קצוות.
ואם צריך, אז אני כאן כדי לעזור לכם להפוך את המשבר הזה לשיעור עמוק של קשר, ביטחון וצמיחה.
רוצה רעיון איך ללמד שפה חינוכית ומייטיבה על מגע? הנה דוגמא נפלאה
