"אמא תשמעי איזה קולות מגניבים למדתי לעשות מאחד הילדים בהסעה!"
כך נכנס הבייתה בן השש שלי ולפני שהספקתי להגיד מילה הוא התחיל להשמיע קולות של גניחה.
אבל מה זה גניחה – גניחות!
גניחתי מאוד. מאוד
כזה של אישה, עם קול עדין. גניחות ארוכות וקצרות.
בן השש שלי.
גונח וצוחק.
וועליה.
אני מודה, עם כמה שאני עסוקה בנושאים האלו ברמה היומיומית – ברגע הזה, המאוד ספציפי, אקראי, של: אני בסוף יום עבודה ומאוד לא מצפה שככה הוא יחזור מבית הספר, בראש שלי יש עוד רשימת משימות שלא השלמתי, טלפון להרצאה שאני צריכה לחזור אליה, אמא של תלמיד שאני צריכה להתקשר אליה, רשימת דברים שאני צריכה לקנות לטיול תנועה ומה להכין לצהריים של מחר…
ברגע הזה
פשוט לא ידעתי. ככה. בלי ידיעה.
מה נכון לעשות?!!!
להציב את הגבול? (ללמד נגיד שזה לא קולות שמשמיעים ילדים)
להסביר? (נגיד מה זה אומר)
להתקשר מהר להורים של הילד מההסעה ולהתעצבן ממש?
לצחוק ? (כי בואו – זה היה קורע… נשבעת)
להבליג ? ( ברמה של אם אני לא אעשה מזה עניין אז זה לא יהיה עניין)
להגיד לו שהוא יותר לא נוסע בהסעה בחיים כי מה זה השטויות האלו שהוא לומד שם? ( כן אבל…. ריאלי? פחות. יותר ריגשי).
לברר איתו מה הוא יודע על הקולות האלו? (זה מה שחשוב בתכלס?)
להבין את הקונספט ( נגיד האם הוא ראה משהו או פשוט מחקה את הילד הגדול…?)
להגיד לו שזה לא מתאים הקולות האלו? ( אבל אז מה לענות כשהוא ישאל למה? והאם להגיד קולות או לקרוא להם בשם גניחה…?)
וואי וואי איזה בלאגן בראש.
מה עשיתי?!
השתהתי.
ממש ככה.
פשוט לא הצלחתי להחליט מה התגובה הנכונה או הראויה או המדוייקת (עבורי, עבורו) ברגע הספציפי הזה.
ואמרתי לו :" אוקי, הבנתי. בוא נשב רגע נאכל משהו ונרגע ואח"כ נדבר על זה…"
וישבנו, ונרגענו, ואכלנו תפוח ואני שתיתי קפה והוא בכלל עבר לדבר על היצירה שהכין בנגרות, ומשם עברנו לשחק ואז לגן משחקים ואז חזרה לבית וארוחת ערב ומקלחת וסיפור לפני השינה – ואני עדין לא מצליחה למצוא לעצמי רגע של שקט להחליט איך ומה להגיד לו.
ואחרי שהבית רגוע, ושקט ויחסית מסודר מסביב אני יושבת לחשוב.
שואלת את עצמי – מה בתכלס חשוב לי שהוא ידע/ילמד/יבין על הסיטואציה.
הסדר שעשיתי לעצמי בראש היה:
– שהקול הזה נקרא גניחה ויכולות להיות לו כל מיני פרשנויות אבל האופן שהוא ביטא אותם קשור מאוד לעולם המבוגרים
– שזה לא מתאים שילדים ישמיעו את הקלות האלו ובמיוחד בציבור
– שנראה לי שקצת עשו עליו דאחקה כי הצחיק אותם שילד משמיע גניחות. ואולי הוא נהנה בכלל מהדאחקה הזאת אז בכלל להתמקד בזה…?
– שבהסעה יש ילדים מכל הגילאים שעושים כל מיני פעולות ואומרים כל מיני מילים ושלא הכל מתאים לילד בכיתה א'. ושזה מעולה שהוא בא ומספר לי כי ככה אני אוכל להגיד לו מה מתאים ומה לא מתאים (ובאותה נשימה להזכיר לו את השיר שהוא היה שר " יא בן זו…נאי נאי נאי נאי נאי…." שאמרתי לו שלא מתאים שישיר אותו).
– שאני רוצה לדבר עם ההורים של הילד השני ולבקש מהם שידברו איתו, שישים לב, שאולי זה מצחיק אותו אבל שזה חוצה גבולות מבחינתי.
– לשחרר את זה שהילד שלי יוצא לעולם ופוגש עולם ולפעמים הוא יפגוש דברים שלא מתאימים לגיל שלו ובשביל זה אנחנו פה.
– לצחוק. כי דוגרי – זה באמת היה מצחיק. אז מזכירה לעצמי שזה ממש בסדר לצחוק ולהרגיש נבוכה.
ביום למחרת לא הצלחתי למצוא זמן לדבר איתו.
וגם למחרת לא.
אבל היום כן.
והייתה שיחה נחמדה, מלאת סקרנות, קצת מבוכה. כל מה שכתבתי למעלה נאמר בצורה כזו או אחרת. והוא היה סופר קשוב וזכר היטב על מה אני מדברת. וגם דיברנו על איך לייצר קרבה ותקשורת בדרכים אחרות כי זו דרך לא מייטיבה (את יודעת אמא, כל פעם שאני עושה את הקולות האלו כל הילדים הגדולים צוחקים וזה נעים לי כי אני מצחיק אותם).
אז האם זהו לתמיד זה יפסק?
אולי. כנראה שלא…. כנראה שכמו הרבה תהליכים חינוכיים גם כאן ידרש תהליך עומק, מתמשך, שיחזור על עצמו בכל מיני דרכים ובכל מיני הזדמנויות.
ככה זה הורות. ככה זה חינוך.
ואולי זה חלק מהיופי.
בתמונה: רגע אחרי שהוא צועק לי " אני לא נעלם לך, מחכה לך בצד של השביל עד שתגיעי. אל תרוצי אמא, יש לנו זמן. " כי אני ברגל והוא באופניים.
