המאמר:" מגלים טפח – חינוך מיני בבתי ספר על־יסודיים ממלכתיים בישראל"

ואחת השאלות המעניינות שיוצאות מכן היא שאלת הפער בין מה שהיועצת אומרת, מרגישה או חושבת לבין מה שהיא מביעה בפועל מול התלמידותים שלה.

כלומר -אם מיניות מעסיקה את התלמידותים שלה – אז מה היא עושה בנידון? איזה שיח היא מביאה לכיתה? מה המסר שהיא או בית הספר מעביר כשהוא לא מקצה משאבים להתעסק עם הנושא?

את המחקר הזה, שיצא ממכללת אורנים, עשו שתי חוקרות – לי צ'פמן (בוגרת מסלול התזה) וצמרת ריקון (ראשת התוכנית ליעוץ חינוכי במכללה)

במחקר הן מבקשות לחשוף את הפערים בין המסרים שיש בשפה הכתובה (במערכי השיעור של שפ"י) לבין איך שהדברים עוברים בפועל ע"י מי שמעביר.ה אותם.

אני אעשה לכם ספויילר -יש פער (הלםםםם).

אבל זה לא מה שמעניין. כלומר, כן זה מעניין אבל בעיני הדבר המרתק הוא מה מייצר את הפער, איפה יש סתירות פנימיות שמובילות להעברת מסר הפוך למה שאת בעצם מתכוונת ומהם ה"בליינד ספוט" של המערכת הזו.

רוצות דוגמאות מהמחקר?

טוב מביאה לכן אחת, כדי לייצר את החשק לקרוא….

שתיקה סביב השיח עם נוער על מגע – הרי מיניות כוללת גם מגע. המחקר מראה כי למרות שזה משהו שברור ליועצות שצריך להתעסק איתו ובתוכנית של משרד החינוך יש אמירה ש "מיניות כוללת מגע" – בפועל, יש שתיקה או הימנעות מלגעת בנושא, ויש מסר האומר שמיניות היא משהו מסוכן ומפחיד ולכן כדאי לדחות אותו. המסר הזה עובר גם בטקסטים הכתובים וגם בשיח בשיעורים. המסר הזה הוא מסר מאוד שמרני שבשיח עם היועצות נראה שהן לא חושבת ככה אבל זה המסר שעובר. הן מביאות מסר ליברלי, הוליסטי וחיובי על מיניות אבל בפועל, לכיתה, מגיע מסר אחר.

המאמר מביא דוגמאות שמתייחסות גם לשיח על מגדר, להט"ב, מערכות יחסים שאינן מונוגומיות (סטוץ' או קטע בשפה של הנוער) ועוד…

ברור לחלוטין שגם שפ"י וגם היועצות מבינות את החשיבות של החינוך המיני. על כך אין עוררין. הדבר המדהים שהמאמר נכתב מתוך הבנת המיקום המורכב של היועצות בתוך בית הספר ובתוך מערכת החינוך (המושפעת, כמובן, מהסביבה החברתית/תרבותית/פוליטית שמקיפה אותה). ואפילו יש לציין את עבודתן המסורה ככאלה שמכירות את המורכבות ועדין מוצאות את הדרכים לעבוד איתה.

ולכן, למעשה הביקורת במאמר היא כלפי משרד החינוך שאינו מקצה את המשאבים המתאימים לכך שהילדיםות שלנו ירכשו מיומנויות חיים מיטיבות וחיוביות בהקשר של המיניות.

אני חושבת שאחד הדברים שהמאמר עושה זה לבקש מאיתנו, אנשי ונשות החינוך (והורים יקרים -גם אתםן נכנסים למשוואה הזו) לשים לב לפערים בין המסר הגלוי למסר הסמוי שאנחנו מעבירים לנוער ולילדיםות…. ואולי גם לנסות לדייק מהו (מאיפה הוא נובע).

ככה, בינינו לבין עצמנו.