שמעו סיפור
באתי לאסוף את הבת שלי מסיבוב בקניון עם חברים. ברגע שנפגשנו ראיתי את הפנים הנפולות. היא סיפרה לי בקול רועד על המוכרת בחנות של הבגדי ים שהעירה הערה מאוד (מאוד!!!) לא רגישה על הגוף שלה (המתבגר והמתפתח), וכדי להוסיף גם דאגה להשוות בינה לבין החברה שלה (המפותחת יותר) ולקינוח הוסיפה "את עדין ילדה, תחזרי כשתתפתחי קצת יותר".
הבת שלי בת 13.5.
אני לא צריכה לפרט כאן מה המשמעויות של להיות נערה בת 13. נכון?
את כל המחשבות והתחושות וההתמודדויות המורכבות של הגיל הזה…
אני שומעת את הסיפור הזה, הבטן שלי מתהפכת.
אני נושמת עמוק. מה זה עמוק. בתוך תוכי רוצה ללכת לצרוח על המוכרת הזאת שמכתימה את הלב של הבת שלי.
אבל שניה. קודם כל היא.
"מתוקה שלי" חיבוק. "איזה באסה שעברת את זה. תקשיבי, זה ממש ממש לא סבבה מה שהיא אמרה לך! אני רוצה ללכת לדבר איתה".
בהתחלה היא התנגדה. אח"כ הסכימה.
"לא את צריכה להתבייש – היא צריכה להתבייש!"
200 מטרים היו עד לחנות. ודקה הזו הייתי צריכה להסדיר נשימה, לסדר מחשבות ולארגן את המסר שאני רוצה להגיד למוכרת הזאת. הרגיע אותי להבין שהיא בטח לא חושבת לעצמה על הרגישות הזו, שהיא בתוך העומס והלחץ של העבודה שלה ושאני באה לשם רק להעלות מודעות, לא לכעוס או חלילה להשפיל אותה. זאת לא המטרה.
כשהגעתי היא הייתה עסוקה. כשהתפנתה היא חייכה אלי באדיבות ושאלה אם אפשר לעזור. הקול שלי רעד "אני לא באתי לכאן לקנות בגד ים. אני באתי לכאן לספר לך שהבת שלי יצאה בוכה מהחנות שלך. היא הייתה פה לפני כמה שעות עם חברה ונאמר לה ***** (הבת שלי ביקשה שלא אפרט כאן מה בדיוק נאמר. בטוחה שלא קשה לדמיין)"
כשחזרתי על הדברים שהיא אמרה לה – ראיתי את הפנים שלה נפולות. היד שלה התחילה לרעוד, העיניים שלה היו עצובות ולא רגועות. היא הבינה. היא לגמרי לגמרי הבינה.
"הבת שלי תלך עם המילים שלך הבייתה. ושתביני, הן גם ככה מהדהדות בראש שלה. עכשיו זה פשוט יהיה בעוצמה חזקה יותר. באתי לקחת אותה מיום כיף שעשתה עם חברות וקיבלתי ילדה עם כיווץ בבטן, דמעות בעיניים ותחושת בושה".
המוכרת אמרה שהיא מצטערת. ואני מאמינה לה.
"תשמעי, אני באתי לפה רק כדי להפנות את תשומת הלב שלך לנושא הזה. אח"כ אני אלך הבייתה איתה ואתמוך בה. את עובדת בחנות של בגדי ים. כשנכנסות לכאן נשים ובייחוד נערות את נוגעת במרחב הכי עדין שלהן.
הגוף שלהן.
הדבר הזה שהן כל הזמן עסוקות בו או בהשוואות בינן לבין אחרות. והנערות – הן עוד בגיל ההתבגרות, בהתפתחות של הגוף, ואין להן מה לעשות עם הקצב. והן כאלה אמיצות ועובדות קשה להשלים עם המצב, לאהוב את הגוף שלהם למרות ובזכות. וזאת עבודה סופר קשה! שכל אמירה קטנה יכולה להחליש כל כך. ולכן מה שאת אמרת לה היה כמו חץ ישר לתוך הלב"
ראיתי שקשה לה לשאת את מה שאני אומרת. ריככתי עוד קצת את הקול שלי ואמרתי לה "אני מאמינה לך שלא התכוונת לפגוע. ולכן באתי להעלות מודעות. בבקשה תהיו ברגישות לנושא הזה. כולכן. את עובדות בעבודה שיכולה מצד אחד לעשות למישהי את היום ומצד שני לדרדר אותה למטה.
ולכן
תעופו על כל אישה ונערה שנכנסת לחנות שלכן
תפרגנו בלי גבולות
תנרמלו הכל!
תמחקו האשמות והשוואות
תאמיני לי -זה יעשה טוב לא רק ללקוחות שלך אלא גם לך"
והלוואי והיה לי כזה סוף טוב לספר לכם
אבל אני חזרתי אתה הביתה וניגבתי דמעות לפחות שעה.
כשנהייתי אמא לא דמיינתי רגעים כאלו ומאיפה בכלל אנחנו יודעות איך לאסוף דמעות ולב שבור, לתת מקום ומילים לכאב ולתסכול כל כך גדול שאין לי באמת דרך לפתור או להעלים.
רק להחזיק את זה איתה ביחד.
לעודד, לפרגן, לחבק בלי סוף, לתת לה לפרוק את הכאב שלה (ולהרגיש אותו בתוך הגוף שלי בעוצמות הכי חזקות שיש בערך), להקשיב להקשיב להקשיב להקשיב.
ובסוף לראות אותה נרדמת עם חיוך.
ואח"כ כשאני לבד אז לשבת לכתוב את הטקסט הזה כדי לעבד ולשתף.
כי גם יש אותי פה. וגם לי אני צריכה לדאוג.
*הטקסט נכתב באישור שלה. היא בחרה מה לשתף ומה לא. וביקשה שמי שמכיר.ה אותה לא תפנה אליה לגבי הסיפור הזה.
*אין לי כל כוונת שיימינג על המוכרת ולכן לא אכתוב באיזו חנות. אבל בבקשה העבירו את המסר לכל מי שעובד.ת בחנות בגדים ובפרט בגדי ים והלבשה תחתונה.
בתמונה: היא ואני בביחד שלנו מצולמות דרך העיניים האוהבות של אבא שלה. שלא יהיה ספק שהוא חלק מהסיפור, אבל את החלק שלו הוא לא מעוניין לשתף.
בפודקאסטים אני מדברת על השיח שלנו עם נוער על נושא החינוך מיני – אפשר מפה להקשיב תמיד כשמתאים!
