השם של המאמר הזה קולע בול לתחושה שלי כמורה (ואמא) במסע לחינוך למיניות – "Navigating a bumpy road"
המחקר של החוקרת Marianne Cense עונה על השאלה כיצד חינוך למיניות יכול להתמודד עם האתגרים הניצבים בפני המציאות המשתנה בצורה כזו שנערים ונערות יכולו לפתח סוכנות מינית?
שאלת השאלות.
המאמר מתאר את תהליך החינוך למיניות המתקיים בבתי הספר הציבוריים בהולנד כבר מספר שנים ובעקבות הלקחים של המחקרים שנעשו שם וגם לא מעט ביקורת הוא מציע ארבע כיווני התייחסות לפיתוח סוכנות מינית וגם מודל, די מעניין (שניתן ליישום גם בישראל בעיני).
המאמר מסתיים עם כמה מסקנות והמלצות (די פרקטיות) כמו לדוגמא: לפתח מיומנות של דיאלוג ושיח רגשי בכיתה, להוסיף סיפורים ודוגמאות אמיתיות בשיעורים וגם פיתוח של "אזרחות מינית".
האמת,
לפעמים כאשת חינוך (אמא/מורה) אני ממש רוצה שיהיה לי מעין מצפן כזה.
גם שיכוון אותי וגם שיגיד לי שאני בכיוון.
והמאמר הזה דייק לי את התחושה שבמקצוע הזה אנחנו כל הזמן נמצאות בתנועה, כל הזמן צריך להקשיב, לאזן, לדייק, להרגיש.
שאין איזה אמת אחת שנגיע אליה וזהו, ננוח על זרי הדפנה.
ותכלס, אולי זאת הדרך הכי נכונה לנווט את מסע הפתלתלים הזה.
בהקשבה, בשאלות, באיזונים, בלהרגיש.
