כשבדיחה פשוטה מלמדת אותי הרבה על חינוך מיני
הודעה המפתיעה יומיים לתוך המלחמה אני מקבלת הודעה מתלמיד שלי (כיתה י"א): "הי סהר, יש לי בדיחה ממש טובה לספר לך אבל היא מאוד גסה
הודעה המפתיעה יומיים לתוך המלחמה אני מקבלת הודעה מתלמיד שלי (כיתה י"א): "הי סהר, יש לי בדיחה ממש טובה לספר לך אבל היא מאוד גסה
"כיף, חיבוק או כלום ?" זאת השאלה הקבועה שאני שואלת כשאני פוגשת את האחיינים והאחייניות שלי. השאלה קבועה אבל התשובה לא. זה בכלל התחיל כבדיחה…
בואו נעשה סדר אחת ולתמיד בנושא הכל כך רגיש ושכיח הזה! כבר הרבה מאוד זמן שאני רוצה לכתוב על משחקיים מיניים בַּיַּלְדוּת. נושא שאני מרגישה
הכל התחיל מקערת וופלות ופתי בר שהונחה במרכז המעגל. הם נכנסו אחד אחד וכל מי שרצה לקחת עוגיה עצרנו אותו (המדריכה שלהם ואני) ואמרנו "לא לקחת
יש רגעים כאלו שפתאום נבין שהמשפחה שלנו גדלה. לא במובן הפיזי אלא במובן של "דברים שהתאימו לנו פעם, כבר לא מתאימים היום" התובנה הזו נוחתת
"איזה בושה! אני לא יודעת מה אני עושה עם זה?!" היא שיתפה אותי בשיחת טלפון בקול חלש. "מה להגיד לו? איך להגיב? אני אמורה להתקשר
איך לבחור ספר? דבר ראשון: להבחין האם הספר מיועד למסגרת חינוכית כלשהי, לבית פרטי, לבית של סבא וסבתא וכו'… דבר שני: לעיין בספר ולשאול את
למה בכל שנה אני מקפידה לאסוף את כל שכבת ז' לשיחת הטרמה והכנה לקראת חיסוני הפפילומה? כי החיסונים מגיעים לבית ספר. והילדים ידברו על
"תני לי איזה מתכון" כתבה לי אחת האמהות שנכחה בהרצאה שלי " אני יודעת שאמרת שאת לא נותנת מתכונים אבל אני ממש רוצה לשוחח עם
לא להאמין אבל הכל התחיל בזכות מאמר אחד…. בסוף השיעור גאוגרפיה ניגש אלי אחד התלמידים ואמר לי :"סהר, אני עליתי עליך. שמתי לב – המבחנים
