כשהייתי ב'מיין' הזמנתי לובסטר (כי מיין זאת הרי מדינת הלובסטרים) גם כדי להתחבר לתרבות המקומית אבל בעיקר כדי לנסות להתמודד עם תחושת הגועל התרבותית שעברה אלי בצורה כמעט מושלמת מההורים שלי. הלובסטר היה מונח בצלחת שלי, מסביבי היו המון המון א.נשים שאכלו בשלווה ובנחת, בהנאה, מפטפטים תוך כדי שבירת צבטות ומציצת זנב הלובסטר. ואני מרגישה את תחושת הגועל עולה מהגרון שלי בכל פעם שאני מסתכלת על הצלחת שלי. אפילו לא הצלחתי לחתוך חתיכה עם המזלג. בשלב מסוים דודה שלי חתכה חתיכה והציעה לניצן (בן העוד שניה 4) והוא בתגובה :"לא, זה מגעיל".
אוי מרררד.
סליחה בן שלי. מקווה שלא מנעתי ממך הנאה גדולה כל כך. ומקווה שתצליח להתגבר על זה יום אחד, לנסות ולגלות בעצמך אם זה "איכס" או "יאמי".
"Dont yuck anybody's yum"
את המשפט הזה לקחתי מתוך הספר : "Come as you are" שכתבה ד"ר אמלי נגוסקי. זה ספר שאני כל כך אוהבת, שאחרי שסיימתי לקרוא אותו אני חוזרת וקוראת שוב… ויש מלא הערות שוליים שהתחלתי לכתוב אי אז ב2017 כשקניתי אותו ואני ממשיכה עד היום (יום אחד אני אמצא דרך לתרגם אותו! בעיני ספר חובה….). בקיצור, בחיפושי אחר השראה להרצאה שאני מכינה לצוותים חינוכיים מצאתי את המשפט הזה (עמוד 176 אם תרצו. זה המספר כביסה שלי בקיבוץ…קשה לשכוח).
"זה חוק לא רשמי של כל מחנכת למיניות" היא מסבירה בספר- "כשאנחנו באות לפגוש א.נשים בשיח על מיניות מאחר ואנחנו לא יכולות לדעת מה כל אחד אוהב או נגעל אנחנו לא נפסול שום דבר. ברור לנו שגועל הוא תחושה שמושפעת מתרבות וחינוך. זה "רגש סוציאלי". הנוער שאנחנו פוגשות כבר נחשף לכל כך הרבה אנשים שהגיבו בצורה כזו או אחרת על כל מה שקשור למיניות זאת הסיבה שמחנכות ומחנכים למיניות וגם מי שעוסק.ת בטיפול מיני צריך.ה גם לפעמים לעבור בעצמה איזה תהליך של חשיבה ביקורתית, התבוננות פנימית כדי שנצליח להגיב עם לב רחב לכל מה שמגיע לתוך המרחבים החינוכיים שבהם אנחנו פועלות ופועלים"
דוגרי… לא נראה לי שאפשר באמת לשלוט בזה. אבל בעיני כן אפשר להיות מודעות.ים, לרצות לעבור שם דרך, להעז לנסות. בגלל זה הרבה פעמים כשאת מתחילה לעסוק בחינוך מיני (בבית או בכיתה) את מרגישה שגם את עוברת שינוי. במיניות (וגם לא במיניות) אם קורה משהו, אם נאמר משהו, אם אנחנו רואות משהו שמעלה בנו תחושת "איכס" או תחושת "יאמי" התגובה של הגוף שלנו תהיה בהתאם. לפעמים התגובה תבוא עוד לפני שנרגיש משהו ( מה שמכונה Affect).
לאורך השנים הצלחתי לסגל לעצמי יכולות שליטה טובות יותר על דברים שבעבר היו נראים לי ממש "איכס" והיום הפכו ל"יאמי" (וגם להפך) – נראה לי שזה גם תהליך של "החזרה בשאלה", לנסות לבדוק מחדש את הטבואים שגדלת עליהם, להחליט בעצמך למה יש מקום בחיים שלך ולמה אין. ואם יורשה לי לשתף שיתוף אישי קטן אז… גם במיניות שלי עם עצמי למדתי לעשות מעברים, למדתי שעוזר לי להבין מה הפך משהו ל"יאמי" או ל"איכס". ונראה לי שזה התהליך שהייתי רוצה לאחל לילדיםות שלי (ולתלמידות.ים שלי) – הסוצליזציה שהם עובריםות בהקשר של מיניות תקרה בכל מקרה, השאלה היא איזה תהליך הם יעברו אל מול זה ועד כמה הם יצליחו לזהות השפעות תרבותיות על דברים שהם רואים כ"איכס" (או כ"יאמי"), עד כמה הם יעיזו להגיד – הי…אולי זה "יאמי"? אני מאחלת להם ש"יאמי" (או "איכס") לא יהיה טאבו, שהם ירגישו בנוח לשנות ולהשתנות על סמך חוות הדעת, הזהות וההתנסויות האישיות שלהםן. שיהיו בתנועה במקום הזה.
וואלה – יש מצב שניצן של שנת 2032 יהיה מתבגר עם שפם קטן ועיניים סקרניות. הוא יהיה כבר בן כמעט 14, ילד גדול שנוסע לבקר את המשפחה שלו בארה"ב, הוא ישב ליד השולחן עם הלובסטר ויגיד לעצמו משהו כמו "טוב, אני זוכר שאמא שלי לא מסוגלת לאכול את זה, אבל הי, אולי זה דווקא טעים ובא לי לנסות" או " אני צמחוני ולא אוכל בע"ח". וה"איכס" וה "יאמי" יהפכו להיות שלו.
בתמונה: ילד בן כמעט 4 במסעדת לובסטרים במיין מסתכל על הדייגים שחזרו עם רשתות מלאות בלובסטרים חדשים….
רוצה לקבל רעיונות לחינוך מיני בכיתה? אני מזמינה אותך להכנס למערכי הפעילות שלי
