"את רוצה שאני אתן לך עצה או שאני רק אקשיב לך?" שאלתי את הבת המתבגרת שלי כשהיא חזרה בוכייה מבית ספר.
גיל ההתבגרות הפתלתל הזה – מצבי רוח עולים ויורדים, משתנים במקצבים של הישמור….
ומצאתי את עצמי שהשאלה הקטנה הזו כשהיא באה אלי עם סערת הרגשות שלה, פשוט עושה פלאים.
מאפשרת לה לבחור מה היא צריכה עכשיו ומדייקת את המענה שלי אליה.
וכשהיא אומרת שהיא רק רוצה שאקשיב -אני מנשקת, מחבקת, מנגבת דמעות, שואלת שאלות התעניינות וגם פשוט…שותקת איתה ביחד.
וכשהיא רוצה עצה אני אומרת לה איפה המילים שלה פוגשות אותי וחושבת איתה ביחד על פתרונות.
לאחרונה היא בעיקר רוצה שאני אקשיב.
אולי זה הגיל, אולי זה כי היא יודעת שרוב התשובות נמצאות אצלה ואולי כי היא מסמנת לי שזה כל מה שהיא צריכה ממני כרגע.
ואולי זה גם וגם וגם.
ואז אני צריכה לעשות איזו פעולת נעילה קטנה, של כל הצרכים האישיים-הוריים שלי. לפעמים אני זקוקה לכמה נשימות שיעזרו לי לשים בצד את הרגשות המתפרצים שלי, את כפתורי הפעולה האישיים שלי.
וכשזה קשה לי מדי אני אוהבת להגיד לה – שקצת קשה לי להיות בשבילה כרגע – אז אולי שתפנה לאבא, או למורה שלה או לדודה שלה.
וכשאני רואה אותה נעזרת בהם אני מרגישה כל כך שמחה וברת מזל
שאת הבת שלי עוטפים ועוטפות כל כך הרבה ידיים ועיניים אוהבות.
ככה בדיוק מתבגרות.ים בביטחון.
בתמונה: ילדה מדהימה שזוכה השנה למלא זמן איכות עם אמא שלה בזכות השבתון כפרה עליו!
