הימים ימי טרום וסת, ימי מלחמה ודאגה לשלום האיש שנמצא אי שם "בפנים" (כמו שאומרים…כי אסור להגיד בדיוק איפה אבל כולם פה בישראל מבינים).
ואני מרגישה שאני דקה מהתפוצצות קמברית – הכל חזק וגדול יותר.
וזה יוצא עליה.
על הבוקר – אני קצרה, אני עצבנית, אני בוכה, אני לא נעימה, אני רגישה.
והיא בהתחלה לא מבינה מה נחת עלי "מה נסגר אמא"
והיא באה אלי עם כל ההורמונים של גיל ההתבגרות שלה וזה פוגש את ההורמונים שלי במקום….סוער מאוד.
אולי מידי.
והיה רגע אחד שהרגשתי שאני ממש על הקצה שלי.
היא בדיוק הלכה לחדר, ואני תפסתי את עצמי והבנתי שאני צריכה להסביר לה מה עובר עלי.
דפקתי על הדלת, היא בכלל לא רצתה שאני אכנס. היא עדין כעסה עלי, ובצדק.
ביקשתי שתתן לי חמש דקות.
ישבתי בקצה של המיטה שלה ואמרתי לה :
"סליחה שהכל יוצא עליך. אני פשוט… אני לפני וסת וזה משהו שקורה לי לפעמים, וזה משהו שבכלליות הרבה נשים חוות. שלפני וסת הרגשות בקצוות, ואני נהיית קצת יותר עצבנית וקצרה, וכואב לי הראש ולפעמים הבטן ואז התפקוד שלי יורד וגם זה מחרפן אותי…. האמת שזה קורה לי כל מחזור אבל הפעם בגלל הדאגה לאבא הוסת מתעכבת…והיא כאילו תקועה בפנים ולא יוצאת ואני מרגישה את זה וזה הופך את הכל ליותר קיצוני כי מה שצריך להשתחרר לא משתחרר. וזה מה שאת פגשת היום ואתמול בהתנהגות שלי.
וזה לא תירוץ. לא הייתי צריכה לצעוק עליך קודם, לא הייתי צריכה לדבר אליך לא יפה… אני לא מתרצת אני רוצה להסביר לך כדי שתדעי ותביני אותי."
בשלב הזה הסתכלתי עליה וניסיתי לקרוא את המחשבות שלה. זיהיתי מבוכה אבל זיהיתי גם רוך. היא רואה אותי.
"שתדעי שאבא ממש מודע להכל ותמיד יודע איך להכיל ולהרגיע את כל הקיצוניות הזאת…. אבל… הוא לא פה עכשיו אז הכל יצא עליך. סליחה".
והיא הסתכלה עלי. עם העיניים הכחולות הגדולות שלה והרגשתי שנפלתי עליה ושבטח לא נינוח לה ושהיא מתה שאני אלך מהחדר שלה ואולי זה היה TMI…
אבל אז היא פתאום אמרה:
"תודה שהסברת לי. איך אני יכולה לעזור לך?"
בשלב הזה כבר היה לי מאוד קשה להחזיק את הדמעות לא הצלחתי לדבר כל כך. היא שאלה אם אני רוצה חיבוק.
התחבקנו.
ארוך יותר מהרגיל. הרגשתי שלשניה אחת אני בת הכמעט 40 נשענת עליה בת הכמעט 14. וזה נעים ומרגיש אפשרי ממש.
אח"כ אמרתי לה שאני פשוט צריכה שהיא תדע.
ושאם היא יכולה אז שלא תשפוט אותי ושתהיה רכה איתי למרות שהיא בגיל ההתבגרות וממש קשה לראות ולהכיל אחרות לפעמים.
ואני בכלל לא יודעת אם מה שאמרתי לה הוא משהו שהיא הבינה או יכולה לשלוט בו.
אבל עצם זה שידעתי שהיא יודעת עזר לי מאוד.
ואח"כ חשבתי על כמה חשוב לנרמל לה את החוויה הזאת של תסמונת קדם וסתית, של זה שזאת חלק מחווית החיים שלי כאישה (ולא כולן חוות את זה ולא כולן באותן עוצמות ותסמינים) ושאפשר לבקש ממי שסביבך תמיכה בימים האלו. זאת לא בושה.
נזכרתי איך כנערה התביישתי להראות "שזה קשור", שנאתי את התגובות של "מה את במחזור?" ובכלל לקח לי שנים להבין שהכל קשור להכל. ובכלל חשבתי שרק לי יש את זה.
מקווה שאת התהליך הזה לפחות, קצרתי לה.
רוצה לקבל רעיונות נוספים לחינוך מיני בכיתה? אני מזמינה אותך להכנס למערכי הפעילות שלי
