לפעמים כשאני פוגשת את האחיינים והאחייניות שלי אני לא מצליחה להתאפק. באמת, בא לי למחוץ אותם מאהבה ומגעגועים.
בכל זאת, שמונה אחים ואחיות שמפוזרות על פני כל ישראל בערך – קשה להתראות בתדירות גבוהה כל כך.
ויש את הרגעים האלו של ההתחלה, שהם קצת מתביישים, ואת כבר כל כך רוצה לחפון את הפנים המתוקות הקטנות האלו, וכמה שהתגעגעת.
מלא תמונות שרצו בווואצאפ המשפחתי, לא יכולות להחליף את זה שפשוט בא לך לחבק ולנשק אותם.
וכשהיא או הוא כאלה קטנים, אז גם משהו בצורך לשאול אותם "אני יכולה לתת לך נשיקה?" כאילו פוחת.
וגם לכאורה זה "מוזר" שהאחיינית שלי, מתמסרת אלי באהבה ורק נותנת לי לנשק אותה שוב ושוב ואחיינית אחרת מתחבאת מאחורי אמא שלה שרק הדודה לא תבוא ותנשק אותה.
והכל מתוך כוונה הכי הכי טובה שיש. וכמה קשה היה לי להפנים שלא תמיד המגע נעים. למרות שהכוונה שלי טובה. לפעמים פשוט…איך נאמר את זה בעדינות – פשוט לא בא להם?
ולמדתי את זה מהבן שלי. שאוהב חיבוקים מאוד מסויימים מאנשים מאוד מסויימים ברגעים מאוד מסויימים. הצלחתי להתחבר לזה מיד אחרי שנזכרתי שיש אנשים שאני יודעת שאני הולכת לפגוש, שאני יודעת שתהיה איזה נשיקה חברית על הלחי או חיבוק – ולא בא לי. לא בא לי שיגעו בי. ברור לי שהכוונה שלהם הכי טובה שיש, שאני חשובה ויקרה להם, אבל לא בא שיגעו בי.
מאז אני משתדלת לשאול. אומרת משתדלת כי זה הרגל שצריך עוד לעבוד עליו.
זה לפעמים מוזר שכשנפגשים מחדש אחרי איזה חודשים ואז אני רואה את האחיין שלי, בן הארבע, וצריכה דבר ראשון לשאול אותו "אני יכולה לתת לך חיבוק?".
זה גרם לי להשהות את הרצון הזה, לא מיד לרצות את המגע. קודם לתקשר בדרכים אחרות.
כשאני חושבת על זה, הנורמה שבה כשהכוונה טובה אז לכאורה מותר לנו לגעת חופשי בילד או בילדה, זאת נורמה בעייתית. היא גם מעבירה בעיני מסר בעייתי על מגע.
ו…שוב – איזה באסה שהלכה הספונטניות של "בא לי לגעת אז אני מחבקת ומנשקת, זה הכל ממקום טוב מה הבעיה?!"
נכון. באסה.
אבל גם באסה שהילד שלי הולך איתי לקנות גלידה ואישה מבוגרת (זרה!!!) עומדת לידו ומלטפת לו את הראש (כאילו שוב, כוונה טובה – אבל מאיפה הזכות בכלל???), ושהבת שלי מגיעה לארוע משפחתי ודוד שהיא לא ראתה מלא זמן פתאום בא לנשק ולחבק אותה ועוד מוסיף איזה משפט נחמד של "וואו איך התבגרת וגדלת, ממש נערה!" (והיא מתכווצת בתוך עצמה…).
שוב – הכל מכוונה טובה. אבל… למה בלי לברר קודם אם זה מתאים?
לילדיםות שלי ולתמידותים שלי אני אומרת מגע עושים ברצון (ובהסכמה) או שלא עושים בכלל. פשוט כשזה לא בא לך אז…. זה לא יהיה מגע נעים.
ואני כדודה רוצה ממש שכל מגע שלי באחייניות ובאחיינים שלי יהיה נעים ואוהב ומהנה לשנינו.
אז בשביל זה אני ממשיכה לנסות ולשנות את ההרגל. אני מודה, אני עדין לא יכולה להגיד שזה כבר הפך להרגל. עדין יש בי תנועה של מחשבות ותהיות וספקות והרגלים קודמים.
ולפעמים כשאני פוגשת אותם וזה ממש מתפוצץ ממני אני אומרת להם:" יוווווו כמה שהתגעגעתי אני כל כך רוצה למעוך אותך עם חיבוק גדול -מותר לי????"
ואז כשיש חיוך חמוד כזה, לפעמים עם שיניים חסרות ומבט ביישני ומצטרף לו איזה הנהון קטן – אז החיבוק כל כך נעים יותר
רוצה לקבל רעיונות נוספים לחינוך מיני בבית ? בפודקאסט אני מדברת על הכל!
