יש רגעים כאלו שפתאום נבין שהמשפחה שלנו גדלה.

למה זה מורכב?

כי לקבל את ההשתנות הזו, להיפרד מהרגלים, מצורת התנהלות שממש אהבנו אותה והתאימה לנו בול, לקבל את זה שאפילו מסרות יצטרכו מעט להשתנות ושכל מיני דברים יכולים לקבל תפנית (מעט או הרבה) שונה.
זה יכול להיות מורכב.

ויכולה לעלות התנגדות (נגיד נתעקש שהדברים ימשיכו כמו שהם, נתעקש על סדר יום שכבר לא מתאים לילד.ה שלך וכו'….)

אם נתנגד לשינוי –  לא יקרה אסון. אבל האם זה ייטיב עם הילד.ה שלך? ייטיב איתך? מה ההתנגדות שלך, כהורה (או מורה) משרתת? 

לפעמים קשה לנו לתת להם לגדול ואז ההתנגדות שלנו יכולה לפגוע בעצמאות והתפתחות שלהם.
(אגב: לפעמים הם רוצים להשתנות אבל המציאות אומרת "הי, שניה, את באמת עדין לא בגיל, אתה באמת עדין צעיר, זה עוד לא הזמן להשתנות. זה הרצון שלך אבל המקצב לא מתאים". זאת לא ההשתנות שאני מדברת עליה כאן… זה אולי לפוסט אחר).

אני מציעה להיות בקשב

להסכים לגדול, להתרגש מהדברים החדשים שתקופה חדשה יכולה להביא איתה

וגם לקבל את הבאסה והגעגועים, הנוסטלגיה והפחדים שמביא איתו שינוי.

יש ערך לבסיס, לתשתיות שיצרת בבית (או בכיתה) במשך שנים. לקשר ולערכים שעבדת עליהם כל כך קשה.

יש ערך לחוויות שהן אולי עכשיו חלק מהעבר אבל הם גם חלק ממה שעיצב את האישיות של הילד.ה שלך.

שבוע שעבר הייתה לי יומולדת (41  אני כבר ילדה גדולה) וכל מה שרציתי היה זמן משפחתי. החלטנו לנצל את כספי המילואים שנשארו (תודה לצ"הל) ונסענו לצימר.

כבר בהתארגנות הבנתי שמשהו פה לא קורה כמו שאני מכירה.

פלג רק רצה להיות עם החבר'ה שלו ( אופייני כל כך לגיל 12.5), אוריקי רק ביקשה את השקט שלה אחרי שבוע עמוס שעברה (אופייני כל כך לגיל 15) וניצן היה מבסוט עד הגג (אופייני לגיל 7).

במהלך הסופ"ש אני התנהלתי בדיוק כמו שאני רגילה מכל חופשה משפחתית – אבל הפידבק היה שונה.

בנסיעה חזור כשעשינו עיבוד לסופ"ש וניסינו להבין מה היה שם אוריקי אמרה :"אמא, את צריכה לקבל את זה שגדלנו"

ובום

נפל לי האסימון.

ישר הבנתי שזה אחד מהרגעים האלו. שקורים, שאני מכירה אותם כבר 15 שנה לפחות…

נגיד כשהבנתי ששעת השינה שלה צריכה להתאחר, שהפאלפון הוא מרחב חברתי בעל ערך וחשוב לתת לה זמן להיות בו כשאנחנו בחופשה, שהגיע הזמן שיהיה לו חדר לבד, שכשהוא מביא חברים הבייתה אני כבר לא צריכה להפעיל אותם, שזה בסדר שהיא תלך לחברה אחה"צ בלעדי, שלפעמים הוא לא יבוא לארוחת ערב כי כל החברים משחקים במגרש, שכשהוא יושב עם החבר'ה בערב פיצה במרפסת אני במקסימום מגישה להם משקאות ואוכל וחוץ מזה אני מתפיידת, שכשאני יושבת עם החברות שלי במרפסת היא לפעמים תבוא ותשב איתנו וזה נעים ונינוח כל כך, שיש סודות שהיא לא תספר לי, שזה בסדר שבחופשה בחו"ל נלך לספורה וכו'….

כשקלטתי את זה שם ברכב פתאום התמלאתי חמלה לעצמי. הוקל לי.

הבנתי תוך רגע את אי הנוחות והבילבול שהרגשתי.

פתאום הכל הסתדר

בסה"כ גדלנו.

אשכרה

איזה יופי

אוקי – נחשב מסלול (לא מחדש, רק קצת אחרת)

(זה קשה!!!!!! אבל חשוב)

לפעמים נדע לפני

לפעמים נדע תוך כדי

לפעמים בדיעבד

לפעמים נקבל כאפה לפנים ואז נקלוט

ולפעמים לא נדע

פעם בהרצאה להורי ה-ו אחת האמהות התחילה לבכות. היא שיתפה מול כולם בהבנה שלה שהבן שלה גדל. ושהוא כבר לא הילד שהיה. ואמרה :"זאת ממש סוג של פרידה מהילד שהוא היה ולקבל את הבוגר שהוא הולך להיות"

אמרתי לה שזה לגמרי זה.

הוא גדל, את גדלה איתו.

זאת באמת פרידה קשה.

ואגב, סביב מיניות –  זה לפעמים עוד יותר קשה לראות.

לראות את היופי סביב ההתפתחות המינית שלהםן, ולקבל את הרצון לעוד עצמאות ואחראיות, לקבל את הנפרדות, את הרצון להיות במיניות ובאינטימיות….