נערה יקרה בת 13, מסתכלת עלי עם עיניים גדולות ועצובות, מבקשת לנצל רגע של שקט בכיתה ושואלת אותי: " קרה לך פעם שהתאהבת כל כך חזק במישהו שבחיים לא פגשת וכנראה בחיים לא תפגשי והוא גדול ממך באיזה 20 שנה וחי בארה"ב".
אם קרה לי?
הי, נערה אהובה, גם אני הייתי פעם בת 13.
ועל קירות החדר הכחול שלי היו תלויים פוסטרים של להקות נוער, עמוד ראשי של מעריב לנוער (שהגנבתי לתוך הבית כי היה אסור לקרוא את העיתון הזה…. אי שם בחינוך הדתי העיתון היחיד שנכנס אלינו הבייתה היה אותיות…למבינות ענין )
אוח…הפוסטר של טיטניק, אני זוכרת אותו עד היום. שעות הייתי מסתכלת על לאונרדו ומרגישה את דפיקות הלב, ואז מסתכלת על קייט ומקנאה בה כל כך.
כשאת בת 13, ואת מרגישה את ההתאהבות הזו כל כך חזק. היא כל כך אמיתית. והמבוגרים סביבך כאילו לא מבינים אותך. זה כאילו שטויות בשבילם.
הם יודעים את מה שאת עדין לא יודעת. הם כבר פגשו את הסערות הגדולות של החיים.
אבל את בת ה-13 – את מרגישה אותה חזק. את יודעת שהיא שם וזה נדמה שהיא לעד תשאר.
והנה את בת 36 ו8 חודשים, ונערה בת 13 באה אליך ומספרת לך אל ה"קראש" שלה.
וכשהיית בגילה אפילו לא האמנת שתהיי מורה.
ואת לרגע מרשה לעצמך להתרגש מזה שהיא באה ושיתפה אותך. ולרגע העיניים מתמלאות דמעות כי כמה את היית רוצה שתהיה לך דמות כזו כשהיית בגילה.
אז את כל הזכרונות אני ממקדת בה ומנסה לרגע להיות בת 13 עם חוכמה של בת 36+ ואני אומרת לה (וגם קצת לעצמי בת ה13) :
"יקרה שלי, אהבה זה לא מתג שאפשר לכבות ולהדליק כשרוצים, זה מלא רגשות, זה עוצמות עולות ויורדות, אל תלחמי בהן, תני להן מקום. וכל עוד טוב לך -זה נפלא. ואם יכאיב לך אז זה סימן שצריך קצת להנמיך את העוצמות, להעסיק את עצמך בדברים אחרים ולאהוב את עצמך על היותך פשוט….בת אנוש"
והכל, או לפחות הרוב, הוא בר חלוף.
