כבר 16 שנים שאני דודה

ומאז המשפחה גדלה ויש עוד ועוד אחיינים ואחייניות. סבתא לא מרשה לספור אז לא נאמר מספר מדויק אבל בואו נגיד שעברתי את ה15…. ותשמעו, מדובר על מערכת יחסים מיוחדת כל כך.

אני מלאת אהבה כשאני פוגשת אותם ומתמלאת געגועים כשהם רחוקים. אני אענה לשיחת וידאו גם כשאני ברגע מאוד עסוק רק כדי לדבר ולשמוע אותם ואני אשתדל לזכור להתעדכן בסטורי מה קורה עם המתבגרים מביניהם…

ולפעמים כשאני פוגשת את האחיינים והאחייניות שלי אני לא מצליחה להתאפק מפשוט מחוץ אותם מאהבה ומגעגועים. בכל זאת, שמונה אחים ואחיות שמפוזרות על פני כל ישראל בערך אז… קשה להתראות בתדירות גבוהה כל כך.התמונות שרצו בווואצאפ המשפחתי, לא יכולות להחליף את זה שפשוט בא לך לחבק ולנשק אותם.

ולפעמים יש את הרגעים האלו של ההתחלה, שהם קצת מתביישים, ואת כבר כל כך רוצה לחפון את הפנים המתוקות הקטנות האלו

ואם הם עדין נורא קטנים אז גם האוטומט של |אני יכולה לתת לך נשיקה" פוחת. ויש את מי שמתמסרים לחיבוק ויש את אלו שרק מחפשים דרך להתחמק ולפעמים זה גם משחק. פשוט לפעמים זה לא.

הכוונה טובה – זה ברור. 

אבל כוונה זה לא הכל.

כי לא תמיד המגע נעים, לפעמים פשוט…איך נאמר את זה בעדינות – פשוט לא בא להם?

למדתי את זה מהבן האמצעי שלי. שאוהב חיבוקים מאוד מסויימים מאנשים מאוד מסויימים ברגעים מאוד מסויימים.

הצלחתי להתחבר לזה מיד אחרי שנזכרתי שיש אנשים שאני יודעת שאני הולכת לפגוש, שאני יודעת שתהיה איזה נשיקה חברית על הלחי או חיבוק – ולא בא לי. לא בא לי שיגעו בי. ברור לי שהכוונה שלהם הכי טובה שיש, שאני חשובה ויקרה להם, אבל לא בא שיגעו בי.  מאז אני משתדלת לשאול (משתדלת כי זה הרגל שצריך עוד לעבוד עליו..).

אני שמה במודעות שלי את זה שלא משנה בני או בנות כמה הם אני צריכה לשאול לפני.

הרבה מזה קשור להרגלים

כי זה קצת מוזר שעד שנפגשים ואני רואה את האחיין שלי, בן הארבע, וצריכה דבר ראשון לשאול אותו "אני יכולה לתת לך חיבוק?".

זה גרם לי להשהות את הרצון הזה, לא מיד לרצות את המגע. קודם לתקשר בדרכים אחרות.

כשאני חושבת על זה, הנורמה שבה כשהכוונה טובה אז לכאורה מותר לנו לגעת חופשי בילד או בילדה, זאת נורמה בעייתית. היא גם מעבירה בעיני מסר בעייתי על מגע.

ו…שוב – איזה באסה שהלכה הספונטניות של "בא לי לגעת אז אני מחבקת ומנשקת, זה הכל ממקום טוב מה הבעיה?!"

נכון. באסה.

אבל גם באסה שהילד שלי הולך איתי לקנות גלידה ואישה מבוגרת (זרה!!!) עומדת לידו ומלטפת לו את הראש (כאילו שוב, כוונה טובה – אבל מאיפה הזכות בכלל???), ושהבת שלי מגיעה לארוע משפחתי ודוד שהיא לא ראתה מלא זמן פתאום בא לנשק ולחבק אותה ועוד מוסיף איזה משפט נחמד של "וואו איך התבגרת וגדלת, ממש נערה!" (והיא מתכווצת בתוך עצמה…).

שוב – הכל מכוונה טובה. אבל… למה בלי לברר קודם אם זה מתאים? למה כמבוגרים אנחנו מניחים מראש שזה תמיד מתאים? מה אנחנו מלמדים אותם כשזאת הנחת הבסיס שלנו….?

מגע עושים ברצון (ובהסכמה) או שלא עושים בכלל.

אני כדודה רוצה ממש שכל מגע שלי באחייניות ובאחיינים שלי יהיה נעים ואוהב ומהנה לשנינו. ואם אין שם רצון אז זאת לא תהיה חוויה נעימה. ואם לא יהיה רצון אז המגע יהפוך לריצוי כדי שהדודה לא תעלב. ואני ממש לא רוצה קשר כזה איתם. להפך. 

אני מודה, אני עדין לא יכולה להגיד שזה כבר הפך להרגל. עדין יש בי תנועה של מחשבות ותהיות וספקות והרגלים קודמים.

ולפעמים כשאני פוגשת אותם וזה ממש מתפוצץ ממני אני אומרת להם:" יוווווו כמה שהתגעגעתי אני כל כך רוצה למעוך אותך עם חיבוק גדול -מותר לי????"

ואז כשיש חיוך חמוד כזה, לפעמים עם שיניים חסרות ומבט ביישני ומצטרף לו איזה הנהון קטן – אז החיבוק כל כך נעים יותר.

ואני מרגישה שגם הקשר.

זה כאילו שילדים יודעים לזהות ממרחק מי המבוגר שמכבד וקשוב להם והם רוצים בקרבתו. קרבה שמגיעה מרצון ולא מריצוי.

רוצה לקבל רעיונות נוספים לחינוך מיני בבית ?  בפודקאסט אני מדברת על הכל!