כשהבנתי שהשפה שלי יכולה לשנות מציאות

לא להאמין אבל הכל התחיל בזכות מאמר אחד….

בסוף השיעור גאוגרפיה ניגש אלי אחד התלמידים ואמר לי :"סהר, אני עליתי עליך. שמתי לב – המבחנים שלך תמיד מנוסחים בצורה לא מגדרית. אני קלטתי אותך. גם בכיתה …אני שם לב, את פונה אל הבנות, את מעודדות אותן לענות. שלא תחשבי שלא שמתי לב. את מפלה אותנו לרעה!"
"וואלה, סחטיין עליך ששמת לב… רוצה לדעת למה?"
"כן"
"לפני כמה שנים קראתי מאמר ששינה לי את דרכי ההוראה שלי. אחרי שקראתי אותו הבנתי שבנות פחות מעיזות לענות תשובות כשהן לא בטוחות, ושיש משמעות לשפה במבחנים … ומסתבר שגם ממוצע בנות מצביעות פחות מבנים".
"אין מצב" הוא אמר "אני חייב לבדוק את זה"
בבקשה. לך על זה.

פשוט בגדול… שתי חוקרות ישראליות כבר עשו את זה.

מאמלקת עבורכם את המאמר

בשנת 2021 פרסמו ד"ר תמר קריכלי־כץ וד"ר טלי רגב מאמר מחקרי מקיף שכותרתו “האם השפה העברית מכשילה נשים?” . (האמת שאני קראתי את הטיוטה של המאמר כבר ב2019 וזה היה game changer עבורי).

במאמר בחנו השתיים כיצד לשון הפנייה משפיעה על ביצועי גברים ונשים במבחנים ובמטלות קוגניטיביות.

הן ביצעו חמישה ניסויים רחבי היקף וגילו כי עצם הצורה הלשונית שבה פונים לנבחנים יכולה להשפיע על הישגים, מוטיבציה ותחושת שייכות.

אז בקצרה: הן מראות שהשפה איננה ניטרלית. 

מה הן בדקו בתכלס?

הן ערכו חמישה ניסויים מבוקרים שבהם המשתתפים והמשתתפות התבקשו לבצע מטלות שונות: פתרון שאלות במתמטיקה, מבחני הבנת הנקרא ומשימות שפה שונות כאשר כל אחת מהגרסאות נכתבה בצורה אחרת: בלשון זכר, בלשון נקבה, בלשון רבים או בצורת לוכסן (“ענה/י”).

החוקרות בחנו לא רק את הציונים שהנבדקיםות קיבלו, אלא גם את מידת המאמץ, משך הזמן שעסקו במשימה, ואת עמדותיהם כלפי עצמם וכלפי תחום הלמידה.

(בצורה הזו הן הצליחו לבודד את ההשפעה הישירה של השפה על תפקוד, על תחושת שייכות ועל הפעלה של סטראוטיפים מגדריים ולבדוק אם לשפה יש כוח אמיתי לשנות מציאות)

הממצאים שלהן היו מובהקים וברורים: כאשר נשים נבחנו במבחנים שנוסחו בלשון זכר (“ענה על השאלה הבאה”), ביצועיהן היו נמוכים יותר בהשוואה למבחנים שנוסחו בלשון נקבה.

לעומת זאת, פנייה בלשון נקבה העלתה את ציוניהן ואף גרמה להן להשקיע יותר זמן ומאמץ במשימות.

אצל גברים נצפתה השפעה הפוכה אך חלשה יותר : פנייה בלשון נקבה גרמה לירידה קלה בלבד בהישגים, שלא תמיד הייתה מובהקת סטטיסטית.

הממצא הבולט ביותר היה שלשון הרבים (“ענו על השאלות”), פנייה שנתפסת ניטרלית יותר מבחינה מגדרית, שיפרה את הישגי הנשים בצורה המשמעותית ביותר, מבלי לפגוע בביצועי הגברים. לעומת זאת, שימוש בלוכסן (“ענה/י”) לא תרם לשיפור ואף הנכיח את ההבדלים המגדריים.

המסקנה של החוקרות הייתה חד משמעית

 לשפה יש כוח ממשי לעצב תודעה, מוטיבציה והצלחה.

המסקנות שעולות מן המחקר חד־משמעיות אך גם מעוררות מחשבה משום שהשפה שבה אנו משתמשים אינה ניטרלית.

היא לא רק משקפת את המציאות  היא גם יוצרת אותה.

פנייה בלשון זכר, שנחשבת “סתמית” ו”כוללת את כולם”, מתבררת ככזו שמפעילה באופן לא מודע מנגנונים של ניכור ושל הפעלת סטראוטיפים מגדריים.

נשים שמקבלות פנייה בלשון זכר חשות לעיתים פחות שייכות, פחות מיוצגות, ולעיתים גם פחות בטוחות בעצמן והתחושות הללו מתורגמות לביצועים מוחשיים במבחן.

לעומת זאת, פנייה בלשון נקבה מעניקה לנשים תחושת נראות ומקום, מגבירה מאמץ ומוטיבציה, ומשפרת הישגים. ועם זאת, החוקרות מדגישות כי הפתרון אינו בהכרח לעבור תמיד ללשון נקבה, אלא למצוא דרכי פנייה ניטרליות יותר, כמו שימוש בלשון רבים (“ענו”, “קראו”, “פתרו”) כלומר לשון שאינה ממקדת את הנמען במינו, אלא במשימה עצמה.

לסיכום

בעיני, המשמעות של ממצא זה רחבה הרבה מעבר למבחנים מקוונים. היא נוגעת לכל מקום שבו מתרחשת תקשורת  בכיתה, במקום העבודה, בשיח הציבורי וברשתות.

הדרך שבה נפנה, נלמד, נגיב, נכתוב יכולה להרחיב או לצמצם תחושת שייכות והזדמנות.

במובן זה, המילים שלנו הן גם כלי חינוכי וגם כלי תרבותי משמעותי ועוצמתי משום שהן עשויות לעצב את הביטחון, את הסקרנות ואת האמונה של אנשים בעצמם.

"מילים מייצרות מציאות"

במאמר הזה קריכלי־כץ ורגב מזמינות אותנו לראות את השפה לא רק כשאלה של סגנון או נימוס, אלא כעניין של צדק חברתי משום שלדבר אחרת פירושו גם לאפשר אחרת…. לאפשר מרחב שבו כולנו יכולים להרגיש שייכים, נראים ומסוגלים.

וכשאני הבנתי את זה כאמא וגם כמורה קיבלתי חיזוק רציני מאוד לתשומת הלב שלי לשפה.
גם בבית וגם בכיתה.