"את לא מבינה" הוא אומר לי " זה בצחוק! זה כזה החבר'ה וזה…זה בצחוק, זה מצחיק!"
מה מצחיק?!  אני אתאר לך את הטרנד התורן: 
בגדול מדובר על קומיקאי שעושה סדרת רשת טיקטוק כזאת שבה הוא חוזר הרבה על צמד המילים "לא נעים, אחי" במין טון כזה מצחיק וגם כחלק מהברכת שלום לחבר שלו הוא מצמיד את הראש של החבר לכיוון האשכים שלו.
אני יודעת. הסברתי עכשיו את הבדיחה. ובטח הרסתי אותה עם הסחיות שלי. אז סליחה מראש.

שורה תחתונה – זה בסה"כ הטרנד הנוכחי וסביר להניח שעד שהמילים האלו יגיעו אליכם כבר יופיע הטרנד הבא.

ולכן אני רוצה, ברשותכם, פחות להתמקד בטרנד הספציפי הזה (למרות שאם בא לכם להיות בעניינים אז תעצרו רגע ותשאלו את המתבגר שלכם בגילאי 12-17 האם הוא שמע על זה…תראו מה התגובה).
טרנדים נוצרים כל הזמן וגם אם ננסה לא נצליח לעמוד בקצב אז אולי כדאי להוריד את הרגל מהגז של הלחץ והחרדה ומהברקס של "אני לא מכירה כלום" או "אני לא מבין בכלום" אז עדיף "שאני לא אגיד כלום" ולהתבונן ולגלות שבתכלס… הטרנד משתנה אבל הכלים והתפקיד ההורי שלכם לא משתנה.

 

כלי ראשון: ראיון

לשאול את הילד.ה שאלות מתעניינות ולא שיפוטיות על העולם שלו. תבחרו בקפידה את השאלות, אם הם ענו תשובה אפשר לבקש " תסבירי לי" או " אתה יכול להגיד לי על זה עוד משהו?"

דוגמאות לשאלות:

" מה את חושבת על הטרנד החדש הזה…."

" איך יודעים שיש טרנד שלא מתאים לחקות או לנסות לעשות בעצמך?"

"איך יודעים אם זה אמיתי?"

"יש טרנדים שבחיים לא תנסי? למה?"

"יש טרנדים שבעינך הם פסולים? מה הופך אותם לכאלה?

"ניסית פעם טרנד והתחרטת?"

"יש גבול לטרנדים? יש טרנדים שהם לא סבבה בכלל?"

"איזה טרנד עשית פעם והיום בחיים לא היית עושה?"

"יש טרנדים חמודים? שאת אוהבת במיוחד? למה?"

" יש טרנדים שיכולים לפגוע? מה למשל?"

"תסבירי לי איך זה עובד העניין הזה עם הטרנדים בטיקטוק…"

חשוב לזכור שגם אם היא או הוא לא ידעו את התשובה ויגידו "לא יודע" זה עדין חשוב ששאלת. השאלה תמשיך להתנגן לו בראש…

 

כלי שני: להרחיב את נקודת המבט

הרבה פעמים כשנתחיל לדבר איתם הם יגידו לנו שאנחנו לא מבינים, ושזה בצחוק, ושזה ממש סבבה, ושזה מה שכולם עושים עכשיו. והם צודקים.
אבל גם אנחנו
ונקודת המבט של המבוגר היא לא נקודת המבט היחידה הנכונה אבל היא עוד זוית של הסיטואציה שהמתבגרים שלנו לא תמיד רואים. וכמו שאנחנו לא רואים או מבינים את נקודת מבטם כך גם הם לא תמיד יראו או יבינו את נקודת מבטנו.
ולכן אנחנו צריכים להרחיב את נקודת המבט שלהם מבלי לבטל את איך שהם חשים או רואים את הסיטואציה.
ויכול להיות שהם לא יראו לנו שהם מבינים, ויכול להיות שהם אפילו יתווכחו או יתנגדו
אבל עצם זה שהראנו להם עוד נקודת מבט כבר איפשרנו להם להסתכל על הסיטואציה מעוד כיון.

מראש אני מזהירה – זה לא תמיד נעים (כמבוגר). ולא תמיד נראה את התוצר באופן מידי (כמעט תמיד לא נראה). אבל זה חלק מתהליך חינוכי בגיל ההתבגרות.

איך זה נראה בפועל?

נגיד שהילדה שלך אומרת לך בהתלהבות: "נו, זה סתם בצחוק, כולם עושים את זה!"
במקום לענות מיד שזה לא בסדר אפשר לשאול:

• "נכון, זה באמת יכול להיות מצחיק. תגידי, את חושבת שכולם מרגישים אותו דבר לגבי זה? אולי יש מי שזה פחות מצחיק אותו?"

• "מעניין אותי… אם היו עושים את זה למישהו שאת פחות מסתדרת איתו, זה היה עדיין מצחיק באותה מידה?"

• "מה יכול לקרות אם מישהו לוקח את זה ברצינות או עושה את זה קצת אחרת?"

• "יכול להיות שאת צודקת ואני באמת לא מבינה עד הסוף. ובכל זאת, אני רואה מהצד עוד משהו  למשל שאולי מי שמסתכל מהצד ולא מכיר את הטרנד, עלול להבין את זה אחרת לגמרי"

המטרה היא לא לנצח בויכוח אלא לפתוח חלון למחשבה נוספת.

 

כלי שלישי: לתמלל בקול את הדילמות

שזה בעצם אומר – להסכים לא לדעת ולהסכים להביא מורכבות (ולא דיכוטומיה).
הרבה פעמים אנחנו כהורים מרגישים שאנחנו "חייבים" לתת תשובה חד־משמעית: כן או לא, טוב או רע. אבל האמת היא שגם אנחנו מתלבטים, גם לנו יש מחשבות סותרות. כשאנחנו אומרים את זה בקול, אנחנו לא רק משקפים להם איך אנחנו חושבים  אנחנו גם מדגימים להם איך נראית חשיבה מורכבת. גיל ההתבגרות הוא גיל מאוד דיכוטומי "או שאתה בקטע או שאתה לא" בעזרת תמלול הדילמה אנחנו מלמדים אותם שאפשר להחזיק מורכבות ושחשיבה מורכבת היא סוג של כוח (ולא מראה על חולשה). בגדול, זה יכול לשמש אותם לעוד הרבה סיטואציות אחרות בחיים…

משפטים שאפשר להגיד להם:

" אוקי, אני מבין למה זה יכול להצחיק אבל בו זמנית זה גם יוצר בי איזו תחושה לא נעימה…"

"אני יכולה להבין למה אתה אומר שזה שטותי וכייפי פשוט אני מרגישה שבקלות זה גם היה יכול להתפרש כמשהו ממש פוגעני כלפי מי שאולי יתפוס את זה אחרת ממני…"

"וואלה אני לא יודע מה דעתי בנידון. יש לי שאלה האם זה לא חוצה גבול. משהו בתוכי מרגיש שזה גם מצחיק ודבילי כזה אבל גם כזה…חוצה גבול".

 

כלי רביעי: להציב גבול ברור

יש רגעים שבהם צריך להגיד בבירור: "זה לא מתאים." יכול להיות שהם יגלגלו עיניים, יתעצבנו, יודיעו לנו שאנחנו ההורים הכי גרועים בעולם אבל בתכלס… דווקא הצבת הגבול היא מה שיכול לתת להם עוגן חשוב. אולי  בתוך העולם המשתנה והדינאמי שלנו, גבול ברור הוא משהו יציב שאפשר להישען עליו. במובן מסוים, עצם זה שאנחנו לא מתבלבלים מהכעס שלהם אלא נשארים יציבים יכול לתת להם ביטחון שאולי העולם יכול להיות כאוטי, אבל כאן בבית יש מישהו ששומר על המסגרת.
ויכול להיות שהם לא יפנימו את הגבול. ויכול להיות שהם לא יקשיבו.
זה גם חלק חשוב בלמידה שהם צריכים לעבור.
ובכל זאת הגבול שלנו יהיה שם כמשהו שאפשר להיתמך בו ולגדול בעזרתו.
ולכן חשוב גם שנשמיע את קולנו – גם אם זה בתוך עולם שלכאורה אנחנו לא מבינים בו כלום.

איך זה נראה בפועל?

"אני מבינה שבעינך זה מצחיק וגם שכל החבר’ה עושים את זה אבל אני לא מרשה לך לחקות את הטרנד הזה"

" אוקי, אז זה משהו שכולם עושים עכשיו. אבל את לא. גם את לא מבינה או לא רואה את הדברים מנקודת המבט שלי זה הגבול מבחינתי."

"אני שומע שזה מצחיק אותך, ובו בזמן – מבחינתי זה לא מתאים"

"אני לא מצפה שתסכים איתי, אבל אני כן מצפה שתעמוד בגבול שאני מציבה."

"יכול להיות שאני לא ‘מבינה את הקטע’, אבל אני כן יודעת איפה אני שמה את הגבול."

"אני לא מזלזל בזה שזה מצחיק אתכם, אבל אצלי זה לא מקובל."

 

 

לסיכום,

במקום להשאיר אותם לבד להתמודד ולייצר את הגבולות ולדעת מה מתאים ונכון ומה לא תסכימו להיות נוכחים. תסכימו ללוות אותם. 

גם כאן. גם במרחב הוירטואלי. 

זה שהוא לא מוכר, זה שזאת שפה אחרת וקצב אחר  לא אומר שהחינוך שלכם לא רלוונטי שם.

להפך.

ובסופו של דבר חשוב לזכור – שזאת עוד הזדמנות נהדרת לשיחה איתם
קחו את זה בשתי ידיים.
ותהנו.

רוצה לקרוא על הזדמנויות נוספות לשיחה? כאן תוכלו למצוא דוגמא נהדרת