"אמא
היום הסתכלתי במראה בבית של סבתא והתחלתי לבכות.
פתאום הבנתי שאני רואה את עצמי במראה בלי להתאמץ
וזה אומר שגדלתי.
כי פעם הייתי רואה רק את קצה המצח
והייתי צריכה לעמוד על השרפרף הלבן ואז הייתי רואה את הפנים.
ואני זוכרת שלפעמים עמדתי על קצות האצבעות וקפצתי כדי להצליח לראות קצת יותר מזה.
ועכשיו הייתי בבית של סבתא וקלטתי שאני עומדת מול המראה ולא צריכה בכלל להתאמץ.
אני מסתכלת על המראה בגובה העיניים.
והבנתי שאני כבר לא ילדה.
אמא את מבינה. אני כבר לא הילדה הזאת.
ואני ממש זוכרת אותה
הייתי רואה את המראה הזאת מכיוון אחד, ועכשיו אני רואה אותה מכיון אחר.
אני כבר לא הילדה ההיא
אני כבר לא
ופשוט לא הצלחתי להפסיק לבכות כי….
כי פתאום הבנתי שנגמרה לה תקופה בחיים שלי.
וזה גם מרגש וגם מעציב
וגם אני מבינה שזה חלק מלהיות בוגרת. להיפרד מתקופות ולהסכים לקבל חדשות.
אבל אני עדין ילדה!
פשוט אחרת…"
ואת כל זה היא אמרה לי בטלפון.
כשאני רחוקה ממנה
ולא יכולה בכלל לחבק אותה, לחפון אותה בזרעותי , שתראה את העיניים המתפעלות והדומעות שלי.
אבל היא הסכימה שאשתף כאן.
אח"כ הייתה לי נסיעה ארוכה עם מלא מחשבות והבנתי שיש לי טפטופי הבנות כאלו. שגם אני נפרדת מהילדה שלי.
מהבובונת הקטנונת שהפכה אותי לאמא, שיצאה ממני ואני אמרתי לעצמי מה? זה שלי?, שינקה ממני, שלקחתי אותה במנשא, ששלחה ידיים רק אלי, שראיתי את החיוך הראשון שלה, שחיבקתי אותה כשיצאה לה שן ראשונה, שרצתה שאני אעשה לה "שלוש ארבע ו…" וצחקה כל כך חזק כשאבא שלה ואני הרמנו אותה גבוה, הילדה שכל ההודים רצו לשלם כסף כדי להצטלם איתה, הילדה ששיחקה במשחקי דמיון, לגו ופליימוביל, שהייתה עושה לנו הופעות בסלון, שהיה לה קול ציפציפ כזה מתוק שאני יכולה לשמוע רק באלפי הסרטונים שצילמנו אותה…
הילדה הזאת – הופכת לנערה.
וזאת חתיכת פרידה שאנחנו ההורים נדרשים לעשות.
היא עוברת את התהליך שלה – ואני (אנחנו) את שלנו.
אנחנו נפרדים מלהיות הורים של ילדה (ושל כל מה שזה אומר לגבי ההורות שלנו).
ואנחנו מתחילים (בבום!!!) להיות הורים של מתבגרת.
אני נזכרת בזוג הורים מהמם שניגש אלי בסוף הרצאה ואמר שהתובנה הכי גדולה שלקחו מההרצאה היא שגם הם נמצאים בתוך כאבי גדילה של להיות הורים לילד שהוא כבר מתבגר.
מסכימה עם ההגדרה – כאבי גדילה. כאבים שמסמנים תנועה ושינוי.
אני חושבת שהפרידה הזו חשובה כדי לתת לה להמריא לעצמאות ולתהליך התפתחות ובנייה שהיא עוברת עכשיו בגיל ההתבגרות.
ובאמת שהכי הייתי רוצה להשאיר אותה בחיקי עוד קצת. לא לתת לה לזוז.
העצמאות שלה כאילו מאיימת עלי (כי אני מפחדת שיקרה לה משהו -ברור!!! וככל שהיא קרובה אלי הסבירות שמשהו יקרה קטנה)
אבל רק כאילו.
בסופו של דבר זה מה שאני מאחלת לה.
להתבגר בביטחון.
ומה שגיליתי מנסיוני הקצר הוא שככל שהיא ממריאה ונהיית עצמאית יותר ככה הביטחון שלה להתנהל בעולם עולה, הקשב שלה לעצמה מתחדד, ובאופן הזוי היא חוזרת יותר לחיבוקים והתכרבלויות איתנו (במינון נמוך יותר…אבל גם עמוק ומרגש יותר).
והמטרה שלהם נשארה כמו שהייתה תמיד – לסמן לה שפה זה המקום הבטוח שלה.
היא מוזמנת ללכת ולבוא מתי שתרצה.
הזרועות שלי פתוחות ומוכנות לקראתה.
ילדה שלי.
אגב -כשחזרתי הבייתה מיד הלכתי לחבק אותה ותגובתה הייתה :"מה אמא, מה יש לך?"
סתם, חשבתי עליך כל הנסיעה ועל מה שאמרת לי
"מה אמרתי לך? די אני עסוקה אני מדברת עם…."
בתמונה: מראה של נערה מתבגרת עם עקבות של ילדה.
תאריך פרסום: 30.9.2024
רוצה לקבל רעיונות נוספים לחינוך מיני בשיח הביתי ? ניתן לקרוא יחד עם הילדים ספרים – לחצו פה להמלצות וחוות הדעת שלי על ספרים מותאמים לפי גיל ונושא
