הם ביקשו שנדבר על גבולות ההומור. זה נכתב באנונימיות בדפים שחילקתי להם בתחילת השנה תחת השאלה :"בקשות ונושאים לשיעור השנה".
אז זה היה נראה לי נושא ראוי להתחיל איתו את השנה.
פתחנו בסבב בדיחות. הכי גסות שיש. בלי מסננות. נתתי אזהרת טריגר (שבדיחות יכולות להיות פוגעניות וחסרות רסן) והזכרתי להם שאם משהו מרגיש לא נינוח -שיצאו החוצה.
זה התחיל מבדיחה ממש לא מוצלחת שלי שהבן שלי סיפר לי (על ההיא מהמקלחת והשכן העיוור -מכיריםות?)
– ואז הם אמרו לי שהרסתי את הבדיחה ושאני לא טובה בלספר בדיחות (וואל…דההההה אני הבת של אמא שלי!).
אבל זה עבד כי משם התחיל זרם קולח של בדיחות.
והיה מלא צחוק
ומלא מלא מלא מבוכה
כמורה אני מודה שזה אתגר את הגבולות שלי….
ולפעמים הם הסתכלו רק עלי כשסיפרו את הבדיחה
ולפעמים דווקא נמנעו ממבט ישיר
בשלב מסוים הרגשתי שמספיק. אז עצרתי. ושאלתי :
"תגידו -שמתם לב לדברים שחזרו על עצמם בבדיחות?"
והם אמרו:
– כל הבדיחות צחקו על מי שנמצא בדיכוי בחברה שלנו – נשים, להטבים, שחורים וכו'….
– כל הבדיחות הביאו את הסטראוטיפים הכי חזקים/בולטים – נשים עם חזה גדול ובלונדיניות, גברים שחורים עם איבר מין גדול, הומואים שאוהבים רק או בעיקר מין אנאלי אל מול סטרייטים שחוששים ממין אנאלי.
– הגיבורים בבדיחה היו על פי רוב גברים. לבנים. הטרוסקסואלים.
– רק הבנים בכיתה סיפרו את הבדיחות.
– הבדיחות בד"כ תארו מצבים קיצוניים כלשהם שקשורים למיניות
– אין טאבו בבדיחות – על הכל מותר לצחוק. גם על פדופיליה וגם על אלימות מינית
כתבתי את הכל על הלוח. ושאלתי אותם -מה דעתכם על זה?
עלה הנושא שהומור הוא גם אמצעי הגנה והקללה אך גם מייצר שיח חברתי מסוים. אז איפה עובר הגבול? ואיך בכלל אפשר לשרטט גבול כשהוא כל כך משתנה בין אחת לאחד ובין תזמון אחד למשנהו (ואחד הילדים נתן דוגמא של לספר בדיחה גסה בארוחת שישי אל מול בדיחה גסה עם החבר'ה בישיבה. וזה הזיז את השיח לכמה הם "מעיזים" לספר בדיחות גסות ליד מבוגרים… ואחד הנערים הודה שזה היה לו ממש קשה לספר את הבדיחה שאני שם…. ואולי גם זה אומר משהו על הבדיחות כשזה מרגיש שצריך להסתיר אותם ממבוגרים)
וגם דיברנו על זה שמאוד משפיע מי מספר את הבדיחה – על ההבדל בין הומור עצמי לבין הומור על קבוצה בדיכוי חברתי כשאתה בקבוצה שלא בדיכוי.
דיברנו על איך אפשר להגדיר גבולות להומור בלי להרוס את ההומור.
שאלה טובה – נכון? אז זהו. שלא הגענו לתשובה כי…
הצלצול הגיע.
ככה בול לא בזמן.
והייתה קצת תחושה של חוסר מיצוי. הזכרתי להם שאין באמת שורה תחתונה אלא הזמנה לחשוב על הדברים ולראות איך ואיפה הם פוגשים אותנו.
והיום נגמר
והלכתי למטבח לשתות מים ולנשום רגע את השיעור הזה (וישר עלו לי מחשבות שאולי הוא היה מבולגן מדי ולא מוחזק מדי ומורכב מדי וכו'…)
ונער אחד נכנס פנימה ואמר :"חיפשתי אותך. רציתי להגיד לך תודה. זה היה דיון ממש מענין. שמח שחזרת לבית-ספר".
אמרתי לו תודה.
והגרון היה קצת חנוק.
לגמתי את המים והרגשתי איך הלב שלי מתרחב ומתרחב.
(מדובר על כיתות י-יב).
למערכי פעילות עם הכיתה / קבוצה שלך שהכנתי ואני משתפת באהבה – אפשר ללחוץ פה !
